השבויה הקווקזית הסדרה 2: אהבה זה רק משחק

פרק 16: הצד האפל של האור

•נטשה P.O.V•
מה היא התחושה הזו? מה הוא הרגש הזה? מדוע נזכרתי בו עכשיו אחרי שנים שחלפו להם אולי תחושת הדה ז׳ה וו הזה אותו מזג אוויר בעיר אחרת כשאני מתחבאת בתחנה הקטנה הזו ונושאת תפילה לבורא שאחזור בשלום. אותה סערה שגרמה לי להכיר אותו ולאבד כל רמז עליו הגשם מטף באותם טיף טופים כמו אז הרחוב ריק מאדם. ואז זה קורה שוב ידיים חזקות מסובבות אותי עליהם ואני פוגשת בעיניים קרות ריקות אחרות מסתכלות בי. וידיו גוררות אותי לאפלה של מלאך השאול. כשאני נופלת שוב כמו אז כשהייתי אותה נערה שנפלה אל גורלה האכזר שיהיה הסיוט של חייה.

****
הגשם היה הדבר היחיד שנשמע בחדר הדומם, לרגע קט האור היחיד שהאיר את החדר היו הברקים והעיניים קפואות שהסתכלו בי. טפטופים התחזקו מדקה לדקה שעברה הסערה מלאה את אותו החדר הריק והכהה. שקירותיו היו כהים ומלאים בעפר, חיפשתי אחר האור השהיה חסר באותו חדר קפוא ידי כבולות בחבלים שחורים חזקים אשר חתכו את עורי כסכינים חדות.
"את לא תצליחי להשתחרר מהן לא בעתיד הקרוב מוריה דוד." הוא קרא בשמי בקור נעצתי בו את עיניי הקפואות פוגשת בעיניו האפלות. שהיו כחולות עמוקות כשמיים אפלים באור ירח.
"מי אתה?" שאלתי אותו בקול אטום שהיה ריק מכל רגש.
"את יפיפייה בצורה מטורפת, עיניים שחורות שמצליחות לעורר אותו." הוא אמר בחיוך בטוח הסתכלתי בעיניו הכחולות כהות.
"שאלתי אותך שאלה מי אתה?" קולי היה חד כסכין כשהסתכלתי אליו בחושך הזה שרק עיניו היו האור היחיד בחדר הזה. שהיה ריק כמו ליבי כאילו לא נגעו בו כבר שנים.
"את לא במקום לשאול אותי שאלות אישה." הרגשתי את מגעו בשיערי בהתחלה ברכות רציתי להתנער מן המגע הזה ואז הוא משך בשיערי בכוח. כשפניו קרובות אל פניי ומתסכלות בי במבט אפל ביותר שלו.
"תשתקי מתי שאני הגיד לך לשאול את תשאלי." הוא אמר בקול מאיים הוא רק גרם לי לגחך יותר חושב שהוא מאיים אליי. אליי? אותה אחת שנכנסה לעזה בזמנה וחיסלה מחבלי החמאס בלי להשאיר זכר מאחד מהם. כמובן לאלה שנפלו לגורל המר להיתפס בידי לוחמת קרבית ואותה החובשת בצה״ל.
"אתה לא מאיים על מי שלא פוחדת ממוות." אמרתי לו בקול קר. "תגיד לי את מה שיש לך להגיד ומשם אני אשקול אם לא לפרק לך את העצמות אחר כך." אמרתי בקור כשעיניו מסתכלות בי בזדוניות.
"עכשיו אני מבין מדוע הוא נמשך לבחורות מהסוג שלכן." הוא גיחך ללא הומור ועיניו מלאות זעם יותר ויותר. הסתכלתי עליו בגיחוך כשאני רק מתעסקת בחבל שכבל את ידי מאחור. יש שתי דברים שלימדו אותי בצבא אחד כיצד להילחם והשני לשחק משחקים פסיכולוגיים עם האויב והשני הכי חשוב ואחרון כיצד להשתחרר מהשבי האויב ולחסל אותו.
"באמת, חבל שהוא לא סיפר לכם ל-מה הבחורות מהסוג הזה מסוגלות." קמתי בפראות קורעת את החבל מאליי לפני שהוא הספיק לזוז העפתי כיסא על הראש שלו ובעטתי בחלק הכי חשוב לכל גבר בלי רחמים. יש שתי דברים שהגוף הזה לעולם לא אשכח איך להילחם, הוא התחמק בקלות כשחיוך ערמומי על פניו. יש דבר אחד שהתברכתי בו ראיה חדה. וידעתי לחזות צעדים של יריבי על פי הסתכלות בעיניהם של יריבי ידעתי לקרוא את מחשבותיהם ולהיכנס לראשם. לפני שהוא הספיק להבין בעטתי בו בפראות מעיפה אותו מחוץ לדלת. כששם מחכים לי שלושה בולדוזרים כמה חבל לי עליהם הם יותר לא יראו אור יום אחרי שאחסל אותם. הם היו מיומנים אבל אני הייתי מהירה הם התקדמו אליי החלקתי תחתם בועטת באחד מהם באחוריים שלו ורצתי לי במסדרון הארוך והצר חולפת על פני בניין ישן. שנראה משנות החמישים לכל היותר, ושם על מדרגות העץ חיכו לי עוד כמה. חייכתי חיוך ערמומי מסמנת להם להתקדם ביהירות בלי הרבה מחשבה קפצתי מעל המדרגות מחליקה על מעקה למטה. ובועטת בהם על הדרך מפילה את כולם רצתי לכיוון המטבח מנפצת את הזכוכית ומזנקת כחתולה. אני נטשה דוידוב לא שכחתי את הטכניקות הישנות שלי ואת הכינוי שרכשתי בכבוד כלוחמת רחוב החתלתולה. רצתי כשאני רצה במקום נטוש שהיה בו רק שדה, מטומטמים לא התעסקתם עם הבחורה הנכונה. רצתי כשאני רואה מכוניות שחורות מקיפות אותי אל תדאגו אני עומדת לצאת מזה והיום הם כולם ילכו לקבר. חייכתי חיוך ערמומי מתחילה בהתקפה.