מערבולת

פרק 3 - ילד

השעה שבע בערב. אני מתיישבת לצידם של שירה ומאיה, אמא של נועה על הספה בסלון. מוזר לא לראות את ים שוכב על הספה. כבר עשרים ושמונה יום שרק ים יושב פה. אופק ואבא של נועה יושבים על הכיסאות שהם הביאו לסלון מפינת האוכל וים יושב על הכורסה. ״צריך לקבל החלטה. מה עושים עם הדירה הזאת?״ מאיה, אמא של נועה אומרת. אופק מנדנד את העגלה של נתנאל ומנסה להרדים אותו. לכן כל השיחה מתנהלת בשקט.

״אני חושב שהכי כדי לשכור אותה לעוד שלושה חודשים לפחות אם זה אפשרי.״ אופק אומר אך במהירות שירה מביטה בו בפרצוף כועס ואומרת ״אתה יודעת שזה בלתי אפשרי לשכור לשלושה חודשים. אתה יודע שחוזים כאלה סוגרים לשנה מראש אם לא יותר״. אביו של נועה, ארז מוסיף ״אפשר לסגור אז חוזה לשנה. מקסימום אם ים יחליט שזה לא מתאים עוד כמה חודשים. נקבל החלטה חדשה.״

אני שותקת. מסתכלת על כולם מדברים בינהם. אני בוחרת לתת להורים של נועה וההורים של ים לריב בינהם למרות שבתכלס הם אומרים את אותו הדבר. שניהם רוצים לשכור את הדירה לעוד שנה. הייתי רוצה שהם יפסיקו את החוזה. שהדירה הזאת לא תיהיה יותר. שכל הזיכרונות שיש לים ממנה יפסיקו להיות. אני לא אומרת כלום. לא מרגישה בנוח להביע דעה. זה לא הבית שלי. זה הבית של ים. אך ים כהרגלו לא אומר מילה. לא מביע דעה. רק יושב בחלל החדר ולא אומר דבר. זה צריך להיות מספיק חשוב לו. זאת הדירה שלו. הוא צריך להביע את דעתו. שיגיד את דעתו.

במקום להתעצבן על שתיקתו של ים אני מורידה את ראושי ומסתכלת על הרצפה. הרצפה מלאת ליכלוך ואבק. הבלטות הלבנות כבר שחורות. עשרים ושמונה יום שאף אחד לא ניקה פה. אני בטוחה ששתי הזוגות שנמצאים בחלל רואים את כמויות הלכלוך אבל מעדיפים לא לומר כלום. לא מרגישים בנוח להעיר על כמה הבית הזה פשוט מסריח ומלוכלך אך עדין למרות זאת מעדיפים להאשיר אותו אצלם. שיהיה לים ונתנאל מקום לחיות בו. גם אם הוא כל כך מלוכלך. ״טוב אז החלטנו שאנחנו סוגרים איתו לעוד שנה של שכירות״ זה המשפט שאני שומעת אחרי כל המחשבות שהתרוצצו בראושי.

״לא״ מילה. מילה בוקעת מגרונו של ים. לראשונה מהרגע שהם הגיעו. אני מרימה את ראושי בהפתעה ומביטה בו. כולם מביטים בו. מופתעים שאמר משהו. ״אני לא רוצה את הדירה הזאת״ הוא אומר בחדות את ששת המילים האלו. הוא ממשיך לבהות בחלל החדר ולא יוצר קשר עין עם אף אחד. ״ים אתה לא חושב בהיגיון. תחשוב לאן תלכו? איפה  אתה ונתנאל תיהיו? וריף? לאן תלכו? יש לכם בית עכשיו. זה לא נכון לוותר עליו״. שירה מקווצת את הגבות ואומרת בקול חלש. אני טועה אם היא מדברת חלש כי נתנאל ישן או כי היא פוחדת שבנה ישבר אם היא תעלה טיפה את הטון שלה.

״אמרתי לא״ שתיי מילים. שתי מילים נאמרות בחדות. הוא קם ממקומו. כולם עדין מסתכלים עליו. הוא מתקדם לכיון המסדרון בזמן שהוא מלמל עם גבו לכולם ״נגור ברחוב מצידי. פה אני לא נשאר״. שבע. שבע מילים נאמרות מפיו. הוא נכנס לחדרו והדלת נטרקת. מן העגלה הכחולה במהירות בוקע קול שמתחיל לבכות. שירה ומאיה מיד קמות יחד במהירות לכיונו. מאיה מחזיקה אותו עם המוצץ וכולם מביטים בו. אני מתרוממת ממקומי ומבטם של כולם עובר אליי. ״שמעתם אותו. תזמינו מנקה ומובלים. בעוד שלושה ימים אנחנו עוברים לרחוב.״ הציניות נשמעת מקולי בצורה ברורה. אני מתחילה להתקדם לכיון החדר שלי. אך לעומת ים אני סוגרת את הדלת בעדינות. אני נשכבת במיטה בתסכול ונאנחת. מביטה בתקרה וכל המחשבות מתרוצצות בראושי. אני עוצמת את עיני ומבלי לשים לב אני נרדמת.