״תודה אבוש. אין כמוך״ אני אומרת בחיוך ומחבקת אותו. הוא צוחק ולא אומר כלום מלבד לתת לי נשיקה בלחי. ״נו איך?״ אני שואלת את ים ומתנתקת מאבא שלי. אני מתקדמת לכיון הספה ומתיישבת עליה. היא נוחה בדיוק כמו שרציתי שתיהיה. ים רק מביט בי ומחייך חיוך קטן. שלושים ושתיים יום שהשפתיים שלו לא עלו כלפי מעלה. אני לרגע חושבת שאני מדמיינת. ״טוב תהנו מהספה. אני הולך הביתה. אמא שלך עוד תשגע אותי״ אבא שלי אומר ואני צוחקת.
״אל תשכחו היום בשמונה. לא לאחר.״ אני אומרת והוא יוצא מהדלת. אני מחזירה את מבטי לעברו של ים. החיוך עדין על פניו. זה לא חיוך גדול. חיוך קטן אבל מקסים. שכחתי איך החיוך של ים נראה. הוא מתיישב לצידי על הספה. ״נוח״ הוא מלמל מילה אחת. הטון של הקול שלו רציני. אני צוחקת, הוא מביט בי מבולבל. אינו מבין. ״תיזהר ממני. המיטה שלך יותר נוחה.״ אני אומרת בזמן שאני ממשיכה לצחוק. ים מבין למה אני צוחקת והחיוך הקטן שמקודם הופיע על פניו חוזר בשנית. הלילה ים לא יצא לשום מקום. לא הלך למועדון או לבר. לא שתה. אלה הוא נשאר בבית. אני גאה בו. הוא מפתיע אותי כל כך.
״טוב אין זמן. עוד מעט כולם פה ואפילו לא התחלתי לבשל.״ אני אומרת וקמה מהספה לכיון המטבח. אך קולו עוצר אותי באמצע הדרך ״את צריכה עזרה?״ שלוש מילים. אני מופתעת. לא יודעת מה לומר, אני לא צריכה עזרה. אבל נתנאל ישן וים הציע את עזרתו, שלושים ושתיים יום שהוא לא הציע את עזרתו. ״אני אשמח.״ אני מהנהנת לחיוב והוא קם והולך אחרי לכיון המטבח.
״אתה יכול לעזור לי להתחיל להכין את הסלטים. אני מטבלת את הדג לבנתיים.״ אני אומרת והוא מהנהן. אני מפעילה שירים מהרמקול השחור. מדליקה שיר ישן של עומר אדם. המוזיקה מתחילה והשיר שבוקע מהרמקול מתנגן בלחש. ״מודה אני כל בוקר. שהחזרת את נשמתי. מודה אני על בגד. שהנחת על גופי. שלא יהיה לי קר אתה שומר עליי.״ אני שרה בלחש את המילים. השיר הזה יצא לפני ארבע שנים. אני וים הינו נוסעים כל בוקר יחד לבית ספר בדרך לבגרויות של כיתה י׳א והשיר היה מתנגן ברכב. ים כל כך אהבה את השיר הזה והדביק אותי לאהוב אותו גם.
״מודה אני כל בוקר. על האור על עצם היותי. מודה אני על לחם. שהנחת לשולחני. שלא אהיה רעב שלא אדע כאב״ לפתע קולו של ים נשמע. הוא מזמז את המילים לשיר. אני מביטה בו. מופתעת שהוא בכלל שר. מזמזם. שלושים ושתיים יום שהוא לא שר. אני וים כל כך אהבנו לעשות קריוקי יחד. הינו מפעילים שירים בבית על פול ווליום. מחזיקים שלטים ומתחילים לשיר בקולי קולות ברחבי הבית. פעם אצלי ופעם אצלו. לא משנה איפה. העיקר השירים. כל כך אהבנו לעשות זאת יחד.
״על אין ספור חיוכי מודה אני. על כישרונותיי ועל כל שיריי. את כולם אקדיש לך. דע לך דע לך שמודה אני לך.״ הפזמון מתנגנן ואנחנו שרים אותו יחד. עדין לא מאמינה שים שר. השיר האהוב עליו מתקופת התיכון. שיר שמעלה לי זיכרונות. אני מופתעת. לפתע קול של נתנאל נשמע. הוא בוכה. לפני שאני מספיקה לשתוף את ידי, ים כבר רץ לכיון החדר שבו נתנאל ישן. הוא התעורר. אני ממשיכה לבשל לבד והוא לבנתיים מעסיק את נתנאל.
YOU ARE READING
מערבולת
Romantik״עשרים ושש יום שהשגרה הזאת דפוקה. כל יום לראות אותו שבור. לספור בכל פעם שהוא פותח את הפה כמה מילים הוא אומר. בכל בוקר לראות אותו שיכור וערום. בכל יום לריב איתו, להתפרק בפניו ובכל פעם מחדש הוא רק עוצם את העיניים ללא שום תגובה. עשרים ושש יום שכולם רק...
