מערבולת

פרק 6 - בעיה שלך

אני טורקת את הדלת של החדר החדש שלי. עדין לא רגילה לבית. מתהלכת באיטיות בודקת כל לבנה לפני שאני דורכת עליה. שירה מכינה את ארוחת הערב במטבח החדש. היא פירקה את כל הארגזים. סידרה את הצלחות במקומן החדש ואת התבילנים היא שמה במדף העליון הקרוב ביותר לסירים. אמא וגאיה בדיוק בהכנות אחרונות לסידור החדר של נתנאל. בבית החדש החלטנו שיהיה לו חדר משלו. יש שם פינת החטלה, ארון קטן ומיטה. אומנם הוא עוד קטן וישן איתי בחדר אך בעוד מספר חודשיים שכשיגדל הוא יהיה בחדר משלו.

אחרי שעות לא פשוטות של פירוק ארגזים אנחנו מתיישבים לאכול. ״אני יותר לא עושה עם הדביל הזה כלום״ רותם אחי הגדול אומר וכולם צוחקים למעט ים. החיוך שלי יורד ברגע שאני מביטה בו שקוע בצלחת משחק עם המלפפון ומזיז אותו מצד לצד. ״אני? דביל? תראו לי מישהו בן עשרים וחמש שלא מבין דף פשוט של איקאה.״ תומר זורק בצניות. כולנו צוחקים וכתגובה רותם נותן לו מכה קטנה בעורף. האחריות של תומר ורותם הייתה הרכבת רהיטים חדשים, בכל כמה דקות אחד דפק פטיש לשני. הם כל כך דומים שקשה להם להסתד יחד ועם זאת הם חברים טובים.

״כמה זמן לא ישבנו ככה, כולנו יחד״ שירה אומרת בזמן שהיא מוזגת לעצמה כוס מים מהקנקן המונח בשולחן. ״מאז שנועה נדחפה לחיים של ים״ רותם מלמל בלחש אך כולם שמעו, שקט היה ברחבי הבית. אף אחד לא אמר דבר. כולם הביטו ברותם בהלם. צליל פעמון נשמע בדלת ואני קמה מהכיסא לכיון דלת הכניסה. שרה עומדת שם עם העגלה הכחולה. ״הוא נרדם בדיוק בדרך לפה״ היא אומרת ואני מפנה לה את הדרך כדי שתיכנס לתוך הבית.

אני משכיבה את נתנאל במיטה שבחדרי ויוצאת. ים בדיוק שוטף את הכלים אחרי ארוחת הערב ואני מביטה בו מהצד. ״אני מצטערת על מה שרותם אמר קודם״ מרגישה את מחויבתי להצטער בפניו של ים על דבריו של רותם. הוא אחי הגדול וכמו שאני לא בורכתי בטקט כך גם הוא לא. אני מתקדמת לשיש ומתיישבת עליו ממש לצד הכיור שבו ים שוטף את הכלים. ״אין לך על מה להצטער״ הוא מלמל את חמשת המילים האלו בלחש.

״אתה מכיר את רותם. אין לו טקט. זה בגנים״ אני אומרת ומגחכת במעט. אך ים לא. גם לא יוצא ממנו חצי חיוך. הוא נשאר אדיש, קר ומחושב גם כשרק שנינו לבד. אני נאנחת מאכזבה. אני משחקת עם אצבעותי ומביטה בהן כדי לא להביט בו. ״זה באמת בגנים אצלכם״ ארבע. הוא אומר את ארבעת המילים האלו ומכניס עוד צלחת למתקן היבוש. ״מצטערת״ אני אומרת לבסוף וקופצת מהמטבח לכיון הסלון. את הכורסה העברנו יחד איתנו. אני מתיישבת עליה ומתעטפת עם שמיכה. מדליקה את הטלוויזיה ורואה תוכנית אקראית שמשודרת כרגע.

״זה באמת הכרחי?״ ים שואל ומביט בי. גבותו מקוצות והוא מחכה לתשובה. אני יודעת בדיוק למה הוא מתכון גם אם הוא לא יגיד זאת במפורש. הספה. הספה השחורה שהוא תמיד היה ישן עליה כשהיה חוזר שיכור. לא נמצאת. וגם שום ספה אחרת לא. קיבלתי החלטה שלבנתיים לא תיהיה ספה. זה סתם מיותר וחסר טעם. לפחות כרגע. יש מיטה לכל אחת ואין שום סיבה שמישהו ישן על ספה. ״כן״ אני עונה לו בקצרה ולא מזיזה את עייני ממסך הטלויזיה.

״למה?״ הוא שואל בכנות ונשען על הקיר הקרוב עליו. אני מזיזה את עייני מהמסך ומביט בו. ״יש לך מיטה ושם אתה ישן. אין סיבה שתישן פה ועד שאני לא בטוחה שגם אם תיהיה פה ספה עדין תישן בחדר אני לא מוכנה להכניס ספה לבית שלי״ אני אומרת את הכל במהירות וקמה מהכורסה שאני יושבת עליה ונעמדת למולו של ים. ״אה ועוד משהו. נתנאל. הילד שלך. זוכר אותו? אז פעם באיזה כמה שעות ככה הוא מתעורר וצריך להאכיל אותו. אז בהצלחה. היום אתה הראשון שמתעורר עליו.״ אני אומרת. אני עוקפת אותו ומחילה להתקדם לחדרי. ״אבל אני יוצא״ הוא מלמל בלחש. שלוש מילים. ״אז בעיה. או שאתה עושה את זה. או שהוא יבכה כל הלילה עד שתבוא עליו חזרה. שיכור, לא שיכור. לנתנאל זה לא משנה.״ אני אומרת ונכנסת לתוך חדרי.

קול של בכי נשמע. אני פותחת את עייני ומתקדמת במהירות לכיון המיטה שלו. בדיוק כמו שאני עושה בכל לילה. אני מביטה על השעון הדיגטלי שעל השולחן בצד. השעה חמש בבוקר. שמעתי את ים נכנס לבית לפני שעה בערך. לפני שהוא יצא אימתי עליו שהוא זה שיאכיל אותו ולא אני, אבל אני לא יודעת האם להעיר אותו, כואב לי לעשות לו את זה. נתנאל ממשיך לבכות ואני מחליטה להעיר את ים ולא לרחם עליו בדיוק כמו שכולם עושים. אני נכנסת לחדרו ומתקדמת לעברו. נתנאל מוחזק בין ידי ומוצץ בפה שלו. אני מתיישבת על המיטה לצידו של ים. הוא ישן באלכסון, ערום כהרגלו אך שהפעם הוא עם שמיכה על חצי גוף. לפני שאני מספיקה להעיר אותו בעדינות נתנאל זורק את המוצץ ומתחיל לבכות. ים מתעורר באטיות ומביט בי יושבת על מיטתו ונתנאל בין ידי. 

״קח״ אני אומרת ומושיטה את נתנאל לעברו. הוא מביט בי מבולבל והאור היחיד שמופיע בחדר זה מהמנורה שבחוץ. הוא קם במהירות אך לא לוקח אותו מידי. ״אני הולכת להכין לו בקבוק אז לבנתיים תחזיק אותו״ אני מושיטה את ידי קדימה וממתינה. נתנאל לבנתיים ממשיך לבכות וים לוקח אותו לתוך ידו. אני מכניסה לפיו של נתנאל את המצוץ ויוצאת מהחדר.

אני משקשקת את הבקבוק עם החלב ומתקדמת לאט לעבר חדרו של ים, הבכי של נתנאל לא נשמע כבר מספר שניות. לפני שאני נכנסת לחדר אני מביטה לבפנים. ים מחזיק את נתנאל לראשונה מזה שלושים יום. בפעם הראשונה ים מחזיק את הבן שלו. הוא מחזיק אותו חזק ומסתכל עליו. הוא מלטף את ידו ומחייך. הוא מחייך. בפעם הראשונה מזה של שלושים יום הוא מחייך. אני נכנסת וים מביט בי ומוריד את החיוך. אני מושיטה לעברו את הבקבוק ומחכה שיקח ממני. ״מה אני?״ הוא שואל מופתע. אני רק מהנהת בראושי לחיוב והוא לוקח את הבקבוק ומכניס לתוך פיו של נתנאל.

בזמן שים מאכיל את נתנאל. האור הקטן המהיר מבחוץ נותן לי לראות את החדר של ים. אני מסתכלת על החדר שלו. בבוקר האחריות שלו הייתה לסדר את החדר שלו. אך מלבד ארגז אחד כל הארגזים האחרים סגורים. המיטה זה הדבר היחיד שנמצא בחדר וליד הארגז הריק יש הרמת בגדים. אני תוהה לעצמי מה הוא עשה כל הבוקר בזמן שכולנו סידרנו את הבית. ״זהו״ ים מלמל לעברי ומוריד את הבקבוק על המיטה הוא מרים את נתנאל. ״יופי. עכשיו תלך להרדים אותו״ אני אומרת בלחש ומתקדמת ליציאה מהחדר.

״כואב לי הראש. תרדימי אותו את.״ שש מילים. אני מסתובבת בחזרה ומביטה בים. ״אני אמרתי לך. תשתה, לא תשתה בעיה שלך. את נתנאל זה לא באמת מעניין.״ אני אומרת והולכת לחדרי. אני פותחת את הדלת ומחכה לו. לאחר מספר שניות הוא מופיע כשנתנאל בידו. הוא מניח אותו על המיטה ומנדנד אותו. אני נכנסת למיטה שלי ומבלי לשים לב אני נרדמת.