מערבולת

פרק 10 - לא מזהה אותו

אני מתעוררת בבוקר. נתנאל עדין ישן. הלילה הוא לא התעורר אפילו לא פעם אחת. הסקרנות הורגת אותי. אני קמה במהירות מהמיטה. לא מספיקה לשים את נעלי הבית שלי ואני רצה לעבר הסלון. מתקדם בחשש לכיון הספה. ונושפת. הוא לא פה. הוא לא ישן על הספה. ״עלובה״ קולו של ים נשמע מכיון המטבח. אני מסתובבת בזהירות לכיון המטבח ורואה אותו נשען על השיש ומביט בי. מגחכך. ים מגחכך. אני מתקדמת בצעדים קטנים ונשענת על המקרר למולו. מביטה בו. ״אני מכין לי קפה. להכין גם לך?״ שבע מילים. אני לא מאמינה שעל הבוקר הוא כבר אמר שבע מילים. שהוא הציע להכין לי קפה. זה לא קרה כבר שלושים ושלוש יום. משהו מוזר קורה פה. אני מהנהנת והולכת לצחצח את שיניי.

אני מתקדמת לכיון המטבח בחזרה. אך ים לא נראה באזור. אני מסתובבת לראות אם הוא בסלון. הוא גם לא שם. החלון הגדול לכיון החצר פתוח ואני משערת שים בחוץ. אני מתקדמת ונעמדת בכניסה לחצר. ים יושב על הכיסא המרופד שבחוץ וגבו מופנה כלפי. נושם ונושף מהסיגריה שלו. שתי כוסות קפה על השולחן. ״בואי שבי. מה את מסתכלת?״ ים אומר מבלי להסתובב. ״איך ידעת שאני כאן״ אני מלמלת בלחש ומתיישבת בכיסא למולו. ״עשרים ואחת עוד מעט שתיים שנים של הכרות. אני אמור לדעת מתי את באזור שלי גם מבלי לראות אותך. לא ככה?״ הוא אומר ואני מביטה בו מופתעת. עשרים ואחת מילים. ברצף. במשפט. אני ערה בערך עשר דקות ומפיו של ים נאמרו כבר שלושים וחמש מילים. הוא לא אמר שלושים וחמש מילים ביחד במשך שלושים ושלוש יום.

״ים אתה חולה?״ אני שואלת בלחש והוא לוגם מהקפה. הוא מביט בי בבילבול. ״מה״ הוא מלמל ואני מחייכת חיוך גדול. מילה. הוא אמר מילה. ממש כמו פעם. מוזר לי שאני רגילה לכך שהוא אומר מילה אבל שלושים וחמש מרגיש לי הזוי. מרגיש לי מוזר. אני צוחקת. לא מפסיקה לצחוק. הוא רק מביט בי. לא אומר דבר. מבולבל במיוחד. ״מה יש לך?״ הוא לא מבין. שלוש מילים. אני רק ממשיכה לצחוק.

״ריף אם עכשיו את לא אומרת לי מה הולך פה. אני ממש אתעצבן. דברי. מה יש לך?״ שבע עשרה מילים. אני לא מאמינה. הצוחק נעצר ואני מביט בו בשקט. אני מחשבת בראש שבע עשרה ועוד שלושים וחמש. חמישים ושתיים. חמישים ושתיים מילים במספר דקות מפיו של ים. אני לא מעקלת. כבר לא צוחקת בעיקר מופתעת.

״דקה אני אסביר לך הכל. אבל קודם תענה לי על שאלה אחת. אתה ורזי יצאתם אתמול. שתית?״ אני נזכרת לרגע בריצה שעשיתי הבוקר לכיון הספה. ״לא. אמרתי לך שאני לא הולך לשתות.״ שבע מילים. חמישים ותשע. אני ממשיכה לספור. לצבור את המילים שלו. ״עכשיו דברי. מה עובר עליך.״ חמש מילים. שישים וארבע. ״ישנת הלילה בחדר?״ אני שואלת והוא רק מהנהן לחיוב וממשיך להביט בי בבילובל

אני קמה ממקומי ומתיישבת בכיסא שלצידו. אני מביטה בו מהצד. מביטה בפרופיל שלו. הוא מסובב את המבט ומביט בי. מסתכל עלי. חושב שהשתגעתי. ״ים אני יודעת שזה ישמע לך מוזר אבל אתה אמרת שישים וארבע מילים בפחות מרבע שעה״ אני אומרת בפליאה. הוא מביט. בטוח שהשתגעתי. כבר לא חושב. הוא בטוח. ״על מה את מדברת?״ הוא שואל בבילבול. ״שישים ושמונה. ים אתה מבין שלא אמרת אפילו חצי מהכמות הזאת במשך שלושים ושלוש יום.״ אני אומרת ומשתפת אותו בכך שאני סופרת לו מילים.