מערבולת

פרק 17 - לא מתאים

״ריף נו כמה זמן״ קולו של ים נשמע מכיון הסלון והוא מתקרב לחדר שלי. מביט בי יושבת על המיטה ולא עושה כלום, לא מתארגנת בכלל. הוא מביט בי ומתקדם בזהירות, מתיישב לצידי על המיטה שלי והוא מניח את היד שלו על הירך שלי ומלטף. ״יפה שלי, הכל בסדר? את כבר מהבוקר מתנהגת מוזר.״ ים שואל אך אני רק מהנהת לחיוב, לא מצליחה להספיק לחשוב על המעטפה והתמונה שראיתי היום בבוקר. זה לא יוצא לי מהראש, אני לא יודעת האם לפתוח אותו או לזרוק אותו לפח.

״כן, סתם מחשבות. אני עכשיו אתרגן, חמש דקות אני מוכנה.״ אני אומרת וים פורץ בצחוק, אני מביטה בו ומקווצת את גבותי. ״ריף אני מכיר אותך עשרים ושתים שנים, בחיים לא תתארגני בחמש דקות.״ ים אומר ואני מגלגלת את עיניי. ״שונא שאת מגלגלת לי עיניים, את יודעת את זה.״ הוא אומר בפרצוף כועס ואני מחייכת לעברו ואומרת בצחוק קטן ״טוב יאלה ים עוף מפה, בקצב הזה אני באמת לא יהיה מוכנה גם עוד שעה.״

הטלפון שלי מצלצל, שוב שמו של מור. מהבוקר הוא לא מפסיק לחייג. לא עניתי לו פעם אחת, הוא לא מוותר. אני מנתקת לו שוב בפעם העשרים אלף את הטלפון ויוצאת מהחדרי ״יאלה אני מוכנה.״ אני קוראת בקול וחיוך עולה כאשר אני מבחינה בים ונתנאל שמחכים לי. שני הגברים של חיי, אני לא יכולה לתאר את התחושה שלי כשאני רואה אותם יחד. אנחנו יוצאים יחד מהבית ומתקדמים ברגל לכיון הבית של הורים שלי, לארוחת שישי.

הטלפון שלי שוב מצלצל. ״חיים שלי תיכנס, אני כמה שניות נכנסת.״ הוא מהנהן ונכנס יחד עם העגלה לתוך הבית של ההורים שלי. אני לוחצת על הירוק ומרימה את הטלפון לכיון האוזן. ״היי״ אני מלמלת. ״ראיתי את ההודעה שלך וממש נלחצתי. מה קרה?״ קולה של ניב המודאג נשמע דרך הטלפון ולשם שינוי זאת ניב שמחייגת ולא מור. ״ניב אני צריכה שתבואי, יש משהו שאני צריכה לדבר איתך עליו.״ אני אומרת לה במילמול, בחשש. ״אני אבוא. אחרי הארוחה.״ היא אומרת ואני מאשרת איתה, אנחנו נפרדות אחת מהשניה ואני סוגרת את הטלפון ונכנסת לתוך הבית.

״אמא שכחתי לספר לך, חזרתי לעבוד״ אני משתפת את אמא שלי שעומדת במטבח ומפנה את כל הכלים. ״מה לעבוד? למלצר?״ היא שואלת בלחץ ומביטה בי בכעס, אף פעם אמא שלי לא אהבה שאני עובדת במלצרות ועשיתי את זה בשביל להרוויח כסף לטיול. ״לא מלצרות, היא עכשיו אחמשית במסעדה.״ ים אומר ונעמד לצידי, אני מחייכת לעברו. ״מה ממתי את אחמשית?״ שירה שואלת אותי בהפתעה. ״יום שלישי חזרתי לעבוד שם. אני ממש נהנת״ אני אומרת. ״רק אל תעבדי יותר מדי״ אמא שלי אומרת ואני מחייכת. אין כמו דאגה ואכפתיות של אמא.

אני שותה מהתה שלי ומחליטה לא לאכול מהעוגה. בתקופה האחרונה הפה שלי לא נסתם, אני כל היום אוכל. ״ריף בואי שניה״ שלום חבר של גאיה אומר לי וקם מהכיסא שלצידי בשולחן ואני הולכת אחריו לכיון המסדרון. הוא נכנס לחדר הראשון שהוא רואה, החדר שלי בילדות. ״מה?״ אני שואלת מבולבלת ומביטה בשלום בחוסר הבנה. ״אני צריך להתייעץ איתך על משהו.״ הוא אומר ומתיישב על המיטה, אני עומדת למולו ומחכה שהוא ידבר.