מערבולת

פרק 4 - דירה להשכרה

מור יושב ושותה מהקפה. אני בדיוק חותכת לו את העוגה שהכנתי אתמול. ארזנו כבר שלושה ארגזים. כמעט וסימנו לארוז את הסלון. ״העוגה ממש טעימה״ מור מלמל בזמן שהוא אוכל את העוגה. אני צוחקת במעט ונהנת לראות אותו אוכל. כבר עשרים ותשע יום שלא ישבתי וצחקתי. אפילו אם זה במעט. שכחתי מזה. שכחתי כמה אני אוהבת לבשל לאנשים וכמה אני שמחה לראות שזה טעים להם. הוא במהירות מסיים ומבקש עוד חתיכה. אני צוחקת וחותכת לו במהירות עוד פרוסת עוגה.

״איפה נתנאל?״ מור שואל בקול לא ברור כי כל הפה שלו מלא בעוגה. אני צוחקת פעם נוספת על התנהגותו הילדותית של מור. אני אוהבת את הילדותיות שלו. אבל הוא גם יודע להיות רציני. מור גדול ממני בשנה. תמיד נועה אמרה שהיא חושבת שהוא רוצה אותי מעבר לחברות אך אני תמיד ביטלתי את הרעיון הזה במהירות. ״אצל סבתא שלו. אמא של ים״ אני אומרת ולוקחת ביס מהעוגה שעל הצלחת של מור.

״לאן אתם עוברים בכלל?״ קולו של מור נשמע והוא לוגם מהקפה בשנית. אני מביטה בו ומחייכת ביאוש. אני לא יודעת לאן אנחנו עוברים. אין לי תשובה לתת למור. אך הוא מביט בי מחכה שאני אענה לו. ״לא יודעת. מאמינה שים ונתנאל יעברו להורים שלו. אני כנראה חוזרת להורים שלי.״ מור פותח את פיו לענות אך קללה קטנה נשמעת מהכיון של הסלון ״פאק״. אני ומור מביטים יחד לכיון וים עומד בכניסה לסלון ליד אחד הארגזים. הוא מחזיק את רגלו השמאלית ופרצו מסמן כאב. ״את האמת שאני צריך ללכת. עוד מעט אני עובד״ מור אומר ומתרומם ממקומו. הוא לוקח את המפתחות של הרכב ומתקדם ליציאה ״תודה״ אני מלמלת לעברו בזמן שהוא מחבק אותי. חיוך קטן הוא שולח לעברי והוא יוצא מהבית.

אני מסתובבת וים עדין עומד בכניסה לסלון. כבר לא מחזיק את רגלו השמאלית. הוא מביט בי ולא אומר דבר. כרגיל. אני מתקדמת לכיון המטבח ומלמלת לעברו של ים ״רוצה קפה?״ הוא מהנהן עם ראשו לחיוב. הוא מחפש את הסיגריות שלו וכשהוא מוצא הוא מתיישב בפינת האוכל ומדליק אחת. אני מניחה לו את הקפה על השולחן וחותכת לו מהעוגה הפתוחה שהבאתי למור כמה דקות קודם לכן. בזמן שהוא שותה אני מביטה על הסלון. החלל רק. הספה השחורה שבכול לילה ים היה חוזר עליה עומדת ריקה. כל הדברים שמסביב כבר מקופלים וארוזים. הדבר היחיד שנשאר זאת הספה. אני חוזרת להביט בים שאוכל את העוגה ומלמלת לעברו ״צריך לארוז היום כמה שיותר. מחר לא יהיה לנו זמן לזה״. אני אומרת ונזכרת שמחר זה היום השלושים.

״שלום״ הקול של שירה נשמע מכניסת הבית. היא נכנסת בחיוך כשנתנאל בתוך הסלקל שהיא מחזיקה. אופק מאחוריה מניח את העגלה הכחולה ותומר זורק את הקרטונים הריקים שהביא בכניסה וסוגר את הדלת. אני נגשת לסלקל ורואה שנתנאל ער. אני מוציאה אותו ומנשקת אותו ברכות בראשו. ״יפה שלי״ אני מלמלת לעברו ומחייכת. תומר מתנפל על העוגה ומתחיל לאכול מהתבנית ושירה מבקשת מבעלה להכין להם קפה. שירה נגשת לבנה ומחבקת אותו. הוא ממשיך לעשן ולשתות את הקפה שלו. אינו מתייחס לסביבה. כאילו הוא בעולם משלו.