בוגד נשאר בוגד

פרק 3

האוטובוס חנה וישר הגענו למאהל שלנו.

כל היום היה די בסדר, לא היה משהו מיוחד, חוץ מזה ששמתי לב ששון וסיוון דיברו כל הטיול אחד עם השני. זה קצת העציב אותי, הם לא רבו בכלל?
למרות שאני יודעת שאין לנו סיכוי, לי ולשון. כל הטיול חשבתי על מה לעשות כדי לא לבכות. מה אני יכולה להגיד לו? מה אני יכולה לעשות בנוגע אלינו?
לא היה לי את האומץ להגיד אפילו לא מילה אחת מכל מה שדמיינתי שאני אומרת לו.
הגיע הערב. כולם התיישבו סביב המדורה שג׳ון הדליק ושרו שירים, לקחתי את ג׳ון הצידה עם פניםן זועפות, ״אתה אמרת שנדבר על זה היום״ אמרתי בלחש, שרק הוא ישמע, ״על מה? עלי ועל סיוון?״ שאל, מנסה לצאת מהאחיזה שלי, ״כן. אתה נפרדת ממני אתמול בלי להגיד לי למה.״ אמרתי מעוצבנת, למה אף אחד בעיר המסריחה הזו לא חושב על הכבוד שלי גם?! ״אמרתי לך שסיוון שלחה לי הודעה, היא רוצה שנישן אחד ליד השני היום בטיול.״ הוא אמר וקרץ לכיווני, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה אבל החלטתי לשתוק.
״אוקי, בהצלחה איתה..״ איחלתי בגלגול עיניים, מסתכלת לכל הכיוונים כדי לוודא שאף אחד לא שומע, ״או מי גאד! או מי גאד״ אמרתי והזזתי את ג׳ון הצידה במעט אגרסיביות כדי לפנות לי דרך, ״תומי!״ צעקתי ורצתי לעברו, ״שירה?״ אמר מופתע, חיבקתי אותו חזק כל כך, לצערי הצעקה שחשבתי שקטנה נשמעה עד למדורה שלנו וכמה ילדים באו לראות אם קרה לי משהו, ״אני יכול לנשק אותך?״ שאל וראיתי את שון בזווית של העין שלי וכל מה שרציתי זה להחזיר לו, וגם מה אכפת לי הוא גם ככה סוג של חבר שלי, ״כן. ברור שאתה יכול.״
הוא נישק אותי, כל הילדים מהמאהל שלו מחאו לנו כפיים כאילו ומעולם לא ראו זוג מתנשק וחזרו לענייניהם אחרי שנייה, התביישתי. ״אין לך מה להתבייש.״ אמר, מנסה למשוך את עיני אל שלו בזמן שהסתכלתי הצידה כדי לראות את שון, הוא היה די מופתע, ״שירה את יכולה לבוא רגע?״ שון שאל כשהחזיק בידי ומשך אותי אחריו בלי זכות להתנגד.

״מי זה? ולמה נישקת אותו?״ ״דבר ראשון, אני לא חייבת לך שום הסברים. ודבר שני, זה החבר שלי.״ אמרתי עם חיוך, כאילו אני לא יודעת שזה מפריע לו.
״ואת אומרת לי שאני לא בסדר״ הוא אומר ומצחקק צחוק פגוע ומזלזל
״מה? על מה אתה מדבר?״ הזעפתי פנים
״אני מדבר על זה שאמרת לי שאת מרגישה אליי משהו כשיש לך חבר.״ הוא העביר את האשמה עליי וניסה למחוק מגבו את הכל.
״אני לא חייבת לך הסברים על כלום, ומה שעשית לי הרבה יותר גרוע.״ אמרתי והלכתי משם, שנינו יודעים שמה שאמרתי נכון,

״רוצה לבוא לישון איתי היום?״ שאל תום, ״תומי, אני לא חושבת שמה שעשינו היה נכון.״ אמרתי, מעט מובכת, ״מה? שירה מה קרה?״ שאל מופתע וחשבתי עוד פעם על מה שאמרתי ומיהרתי לתקן את עצמי, ״סתם, כלום זה לא חשוב. ברור שאני רוצה לבוא לישון איתך.״ הוא חייך באושר. אני שמחה שהוא מאושר, אבל אני לא חושבת שאני אוהבת אותו כמו שאהבתי אותו פעם.

הלכנו לישון, בבוקר כשקמתי ראיתי משהו על היד שלי, שפשפתי את עיניי במהירות וקראתי באיטות של בוקר את המילים שכתובות בגדול על כל אחת מהידיים שלי, על אחת היה רשום ״דו פרצופית״ ועל השניה ״ילדה שטחית״ ישר ידעתי מי זה אבל לא היה לי את האומץ לצאת מהמאהל ככה, אז הערתי את תום בשקט,
״מה בייבי?״ הוא שאל, שנאתי שקרא לי ככה, במיוחד כשאני רוצה שמישהו אחר יקרא לי כך. עוד בקושי פתח את העיניים ולא הייתי צריכה לענות לו על שאלתו, הוא כבר שם לב לבד, ״מה זה? מי כתב את זה?״ התרומם במהירות ושאל בעייפות, ״אני לא יודעת אבל אני לא יכולה לצאת מפה ככה.״ אמרתי והחומר השחור התחיל לגרד, זה בטח טוש לא מחיק או  משהו בסגנון. הוא הביא לי מגבונים מהתיק שלו והצלחתי לטשטש את זה טיפה, יצאתי מהחדר שלנו והלכתי למאהל של הכיתה שלי,
״מה זה שירה, החלטת לכסות את החתכים המגעילים שלך רק היום?״ שאלה סיוון, חושבים שיש לי חתכים בידיים? ״לא סיוון. לא החלטתי לעשות את זה כי אין לי!״ צעקתי, "את זו שציירת את זה עליי, את אמורה לדעת שאין לי." אמרתי בגלגול עיניים, ״מה? על מה את מדברת?!״ צעקה בחזרה, שון ראה שאנחנו רבות והתקרב, ״אני עשיתי את זה. ואני גם אמרתי לכולם ש... כן...״ שון נדחף והשפיל את מבטו, מחזיק בחוזקה בחולצה שרצה לדחוף חזרה לתיק.
״שון? א-אתה? ל-למה?״ דמעות בעיניי, למה הוא חושב ככה? ואיך הוא בכלל מעז אחרי מה שעשה? ״כי זה הגיע לך. לפחות ככה חשבתי.״ אמר והסתובב בכדי ללכת, ״תודה רבה, אתה גם בוגד וגם מגעיל. יופי התאהבתי בבן אדם חרא, שוב פעם.״ אמרתי מבלי ששמתי לב שהמשפט יצא, מיהרתי לכסות את פי.