*מומלץ לשמוע יחד עם הקריאה.
אני עייפה,מותשת ומיואשת.
אלו היו יומיים נורא מייגעים בשבילי.
לנחם את אמא,לנחם את עצמי ולחשוב על אבי ועל אחיו הקטן שנרצח בדם קר לפני כיומיים על ידי אדם שכל כך שנוא עלי.
״למה את מסתכלת עלי ככה,אמא?״ אני שואלת בזמן ארוחת הבוקר ״סתם...״ היא מצחקקת לעצמה ״הצלחתי לסדר לך עבודה קרובה לחנות של פול״ היא אומרת ועייני נפתחות לרווחה,אני מרגישה איך הם ניהיות מבריקות מהתרגשות. ״באמת?״ אני שואלת נרגשת והיא מהנהנת עם חיוך קטן ״איזו חנות?״ אני שואלת מסוקרנת ״חנות הספרים״ היא אומרת ואני מחייכת,יש!
״אז מתי אני מתחילה?״ אני שואלת נרגשת ״היום,שתיים עשרה בצהריים״ היא אומרת ואני מוחאת כפיים כמו ילדה קטנה,נושקת ללחייה ומזדרזת לחדר האמבטיה, להתחיל להתארגן,לא לפני שאני מפנה את הצלחת ונושקת שנית לאמא.
השעה כרגע היא אחת עשרה,אני מחבקת את אימי והיא מאחלת לי בהצלחה,אני יוצאת מהבית ומתחילה להתהלך לכיוון חנות הספרים.
אני מזמזמת לי כמה מילים משיר יפה ששמעתי היום ברדיו עד שצפירה קולנית מפריעה לשלוותי ומצליחה לגרום לי לקפוץ מבהלה ולהסתובב לכיוון הקול,לא נכון.
״מה אתה עושה כאן?״ אני ממלמלת בפחד ״את האמת באתי להכנס אליך,לנחם את האבלים״ אומר בציניות מוחלטת,מוריד מעייניו את משקפי השמש השחורות שלו ״אתה ידעת שהוא דוד שלי?״ אני שואלת בלחש ״את האמת בהתחלה לא,העיינים שלו היו לי די מוכרות, חיפשתי עליו קצת מידע ואחר כך הבנתי...אני מצטער,״ אמר,לרגע כמעט הצליח לגרום לי לחשוב שהוא באמת מצטער,שימו דגש על המילה כמעט,כן? ״אבל זה הגיע לו״ אומר בחיוך ערמומי ומסופק.
״אני שונאת אותך״ אני ממלמלת לכיוונו ומתחילה ללכת במהירות לפני שישיג אותי,אני מביטה הצידה רואה אותו נוסע באותו קו ההליכה שלי ״נפגש בקרוב״ אומר קורץ לכיווני,מחזיר את המשקפי שמש חזרה על עייניו ונוסע משם במהירות בלתי ניתנת להסבר.
אני נושמת לרווחה,מרגישה יותר נינוחה.
אני נכנסת לחנות ומברכת לשלום את האיש המבוגר שעומד מאחורי הדלפק ״אז את אלינה?״ שואל האיש המבוגר ואני מהנהנת עם חיוך חביב.
״נעים מאוד״ אני מושיטה את ידי והוא מושך אותי אליו בהפתעה, מחבק אותי כמו שסבא ונכד אמורים להתחבק.
״שמי מרתין״ אומר בחיוך רך ואני מחייכת אליו בחזרה, ״בואי אסביר לך על הקופה ועל מחירי הספרים״ אומר מסמן לי לבוא אחריו...
״ובדף הזה רשום לך את המחיר של כל אחד מין הספרים״ מושיט לי את הדף ואני מחזיקה בו ומעיינת.
״החנות נסגרת בעוד שעתיים אז אם תרצי תוכלי בנתיים ללכת הביתה ולהגיע מחר בשעה 10:00״ מציע ואני מנידה בראשי לשלילה ״גם ככה אני לא מוצאת תעסוקה בבית אז אני אשמח להשאר איתך כאן ובזמן הזה אוכל לראות איך הכל מתנהל״ אני אומרת והוא מחייך חיוך גאה ומהנהן.
״תודה רבה מר סלבוטן,ניפגש מחר״ אני נפרדת ממרתין ומתחילה להתהלך לכיוון ביתי,מתענגת על האוויר הקריר שפוגש בפניי עד שהוא היה צריך להרוס את השקט שלי.
״נו?נהנת ביום הראשון שלך?״ הוא פותח את החלון ומחייך אלי חיוך ערמומי,אני מתעלמת מקיומו וממשיכה ללכת,הוא צופר בחוזקה, גורם ללב שלי לקפוץ מהמקום.
״אני מתחננת אליך מר ג'יימס תעזוב אותי במנוחה״ אני מנסה לא לתת לדמעות לזלוג מעייני,אני מפוחדת, מאויימת ומתה לקום מחר בבוקר ולגלות שאין בן אדם כזה ששמו תומאס ג'יימס אך לצערי זה לא סיוט,זה אמיתי.
״תכנסי לרכב״ אומר,מחייך באיום,אני כל כך שונאת אותך תומאס.
״אני לא צריכה הסעה,אני צריכה שפשוט תעזוב אותי, זה יותר מדי לבקש?״ אני נשברת,נמאס לי כבר ליהיות מפוחדת.
״אני לא אוהב לחזור על המילים שלי,תכנסי.לרכב.״ דורש. אני עוצמת את עייני בחוזקה ופותחת אותן חזרה, מנסה להתאושש על עצמי.
אני הולכת באיטיות לכיוון הרכב שלו ונכנסת למושב על יד הנהג.
״קשה?״ שואל בזמן שחוגר אותי ומביט בי תוך כדי, אני לא עונה והוא מצחקק לעצמו,דגנרט.
הרכב מתחיל לנוע במהירות שגורמת לי להבהל ״תאט קצת מר ג'יימס״ אני מבקשת אך הוא לא מאט ואפילו מגביר את המהירות כמו ילד קטן,על פניו מרוח חיוך סדיסטי שהלוואי והייתי יכולה למחוק אותו מהפרצוף היפה הזה שלו...רגע מה?
״לאן אנחנו הולכים?״ אני שואלת בלחש ברגע שאני רואה שהוא לא נוסע לכיוון ביתי ״תכף תיראי״ הוא אומר גורם לי להיות מסוקרנת ומפוחדת בו זמנית.
אנחנו עוברים בין מלא עצים אפלים שמגבירים את תחושת הפחד שלי,שיט.אנחנו ביער.
״תו..תומאס,מה אנחנו עושים בי..יער?״ אני מגמגמת מעט,מפוחדת מאוד והתשובה היחידה שאני מקבלת היא את החיוך הזחוח שלו.
״תומאס בבקשה תשחרר אותי״ אני מנסה לפתוח את הדלתות אך הן לא נפתחות,אני מנסה בכל הכוח תוך כדי שאני ממלמלת לעברו כל מני דברים כמו ׳תפתח׳ ׳אני מתחננת׳ ׳אני שונאת אותך׳...
״אל תתאמצי,זה לא יעזור לך״ הוא מגחך,אני מפסיקה ועוברת להביט בו ״אתה חתיכת סדיסט חסר אמפתיה, אני שונאת אותך...כל כך״ אני אומרת לעברו,כבר לא רואה דבר לעשות חוץ מלשבת בשקט ולחכות לגורלי.
אנחנו ממשיכים לנסוע בין השביל החשוך עד שבאופק עייני אני רואה אור קטן ומבצבץ שמתחיל להאיר יותר ויותר כל עוד אנחנו מתקדמים בנסיעה.
אנחנו מגיעים לבית ענקי ויפייפה באמצע...היער?
מה שכן כל אדם שגר בודורקן היה חולם לבית מהסוג הזה או אפילו רק רבע מהבית.
״מה אנחנו עושים פה,תומאס?״ אני שואלת אך הוא ממשיך לנסוע ללא מענה ״אני רוצה הביתה״ אני נאנחת והוא מפנה את ראשו אלי ״אנחנו כבר לא בעיירה ותתחילי להתרגל למה את הולכת לבלות פה לא מעט פעמים״.
היי.
מקווה שאהבתם את הפרק,תרשמו לי בתגובות מה אתם חושבים.
אשמח לדעת אם אתם רוצים שארשום את השמות של השירים בכל פרק...
אוהבת❤️
21/1/2019
YOU ARE READING
VADORKEN
Romance״עזוב אותי כבר״ אני מייללת בזמן שהוא מדביק אותי לקיר, ״דרלינג..״ הוא לוחש לאוזני,אני מרגישה את הנשימות שלו על העור שלי ״אני רק התחלתי איתך..וכנראה שאני לא עומד לסיים״... אלינה קורפר,מתבגרת בת 19 שגרה בודורקן. במקום לגלות את עצמה היא מתוסבכת עם היצו...
