״בואי איתי״ הוא אומר,מוציא אותי מהמחשבות הנוראיות שמתרוצצות בראשי.
אני שמה לב שאנחנו הגענו לביתו מבלי ששמתי לב.
אני יוצאת מהרכב,הוא תופס בידי ואנחנו מתחילים להתהלך לכיוון דלת הבית.
״אני יכולה גם ללכת לבד״ אני אומרת את אותו המשפט מהפעם הקודמת שהייתי כאן אך הפעם הוא משחרר את ידי,אומנם הוא מהסס אך משחרר.
בפעם הקודמת לא חשבתי על לברוח אבל הפעם לצערי אני יותר פוחדת להשאר לידו מאשר פוחדת לנסות לברוח ממנו,זאת אומרת שאני הולכת לברוח.
אני מסתכלת לצדדי ורואה גדר די נמוכה שאוכל לטפס בה בזריזות.
אנחנו מתקרבים לדלת,הוא מוציא את המפתחות ומכניס אותן למנעול,זה הזמן.
אני תופסת את הרגליים שלי ומתחילה לרוץ לכיוון הגדר הרחוקה,רצה במהירות בלתי מוסברת ״תעצרי מיד״ אני שומעת את שאגתו אך מחליטה להתעלם,אני ממשיכה לרוץ.
כואב לי המותן,כואב לי לנשום ונורא כואבות לי הרגלים אך אני ממשיכה לרוץ עם כל הכאב הרב,ולא רק הכאב הפיזי...מלא תמונות עוברות בראשי,כל הדברים הנוראיים שקרו בחנות,פאק.
אני מגיעה לגדר ומתחילה לטפס במהירות אך לפתע אני מוצאת את עצמי שוכבת על הריצפה,ולא מעבר לגדר.
״שיט״ אני ממלמלת,מביטה מעלה,פוגשת בגופו הרחב.
אני מסתכלת על פניו,טוב כדאי שלא אסתכל.
אני מרגישה איך גופי מתרומם לעמידה,כל עייני דומעות, אני מפחדת ורק רוצה להגיע הביתה.
נמאס לי,פשוט נמאס לי.
הוא סוחב אותי לביתו,אני בוכה בהיסטריה ״בבקשה תשחרר אותי,דיי״ אני צורחת,מתחננת בליבי שמישהו יבוא ויקח אותי מכאן ״בבקשה תעזוב אותי״ אני צועקת בקול אך הוא לא מקשיב ומכניס אותי לבית.
״עזוב אותי כבר״ אני מייללת בזמן שהוא מדביק אותי לקיר, ״דרלינג..״ הוא לוחש לאוזני,אני מרגישה את הנשימות שלו על העור שלי ״אני רק התחלתי איתך..וכנראה שאני לא עומד לסיים״ הוא גורם לליבי להאיץ הרבה יותר,גורם לי ליהיות יותר לחוצה ואני מתחילה לצרוח בבכי.
כבר לא אכפת לי מהדם שמרוח לי על כל הגוף,אני רק רוצה הביתה,ישר לתוך החיבוק של אמא.
הוא תופס אותי ככלה למרות שאני מנסה להתנגד ללא הצלחה.
הוא סוחב אותי לחדר ענקי,זה חדר השינה שלו.
הוא מפיל אותי על המיטה ומתקדם לאחת המגירות בשידה שלו,הוא מחטט בה קצת ומוציא משהו מתכתי, תהרגו אותי עכשיו. או שאני הוזה או שאלו באמת אזיקים.
״מה אתה עושה?״ אני מייללת בבכי מר בזמן שהוא אוזק אותי למיטה במהירות.
״תיהיי ילדה טובה ובואי נסיים עם זה״ אומר בהבעת פנים קשוחה,כמו תמיד. לוקח לי כמה שניות להבין מה זה אומר ׳ובואי נסיים עם זה׳ ואני מתחילה להגביר את הבכי שלי,הוא הולך לאנוס אותי?!
״בבקשה,לא״ אני בוכה בצער בזמן שהוא לוקח מספרים וחותך את החולצה שלי,מוריד אותה מגופי ״אני מתחננת אליך תעזוב אותי,בבקשה״ אני צורחת בחוזקה, שורף לי הגרון מכאבים אך אני לא מוותרת ומנסה להלחם.
הוא פותח את כפתורי הג'ינס שלי ומוריד אותם במהירות.
״דייי בבקשה״ אני אומרת,רואה איך עייניו סורקות את גופי ביסודיות.
הוא יוצא מהחדר,משאיר חלל ריק מלא ביבבות של בכי.
אני שוכבת על המיטה,מחכה לגורלי שלפתע הדלת נפתחת והוא עומד שם עם מגבת קטנה וקערת מים גדולה.
״מזה?״ אני שואלת בלחש,אני בטוחה שכל פני אדומות מהבכי ההיסטרי שלי,אבל לא אכפת לי,אני רק רוצה לדעת מה הולך לקרות לי.
הוא מכניס את המגבת לתוך הקערה ומתיישב בצידי המיטה,מסתכל על פני.
״אל תזוזי״ נוהם גורם לי להרתע ולעצום את עייני בחוזקה בזמן שדמעות זולגות בזרמים מעייני.
״בבקשה די״ אני מרגישה איך ידו משוטטת על גופי ולאחר כמה שניות בודדות אני מרגישה נוזל קריר על ביטני.
אני פותחת את עייני ורואה שהוא מנקה אותי מהדם ״די, תומאס אני יכולה להתנקות לבד בבקשה תעזוב אותי״ אני מנסה להתנגד לאזיקים אך זה לא עובד.
אני מתייאשת,אין לי כוח כבר לצעוק עליו,מה שנשאר זה לבכות ולהתחנן שיום יבוא והוא יעזוב אותי.
״חתיכת סדיסט״ אני ממלמלת לעברו ״אני יודע״ עונה, מביט בי במבט ממזרי.
אני עוצמת את עייני שנית,מנסה לחשוב על דברים טובים,זכרונות טובים מהילדות עוברים בראשי,גורמים לי לעצור את הדמעות ולחייך חיוך דבילי.
איך אני מתגעגעת אליו,אל פאפא שלי.
זה היה כזה נורא,אומנם עברו המון שנים אבל אני זוכרת, זוכרת את זה שכמה מאנשי העיירה דפקו לנו בדלת והודיעו על כך שאבי הופנה לרופא של העיירה אחרי שהתנגש בו רכב של בחור צעיר שניסה להגיע לעבודתו במהירות.
אני נזכרת בנו רצים על הדשא הירוק,הוא מניח אותי על כתפיו והולך יחד איתי,גורם לי לצחקק צחוק אידיוט.
עם המחשבות האלה אני מצליחה להרדם מבלי שאני אפילו שמה לב.
ריח של עשן רעיל מתעופף ונכנס לאפי,אני פותחת אט אט את עייני,איפה אני?
אני מסובבת מעט את פני,רואה אותו נשען על גב המיטה חסר חולצה,כל השרירים שלו חשופים לנגד עייני, סיגריה רעילה נמצאת בין שפתיו.
אני מתרוממת לישיבה,גורמת לתשומת ליבו לעבור אלי.
״התעוררת?״ שואל מוציא את העשן הרעיל מפיו,אני מהנהנת באיטיות,נזכרת בכל מה שקרה אמש.
שיט,בטח אמא שלי דואגת.
״תומאס,מתי אוכל ללכת הביתה?״ אני שואלת,סורקת את גופי שמכוסה בבגדיו.
״את האמת אני רוצה להשאיר אותך כאן,קרוב אלי,אבל לצערי אמא שלך דואגת אז תאכלי ארוחת בוקר ונלך״..
בוקר אור❤️
מצטערת שלא העלתי יום שני פרק,לא הספקתי במיוחד לכן יעלה פרק נוסף היום.
אוהבת ושיהיה אחלה יום❤️
8/2/2019
YOU ARE READING
VADORKEN
Romance״עזוב אותי כבר״ אני מייללת בזמן שהוא מדביק אותי לקיר, ״דרלינג..״ הוא לוחש לאוזני,אני מרגישה את הנשימות שלו על העור שלי ״אני רק התחלתי איתך..וכנראה שאני לא עומד לסיים״... אלינה קורפר,מתבגרת בת 19 שגרה בודורקן. במקום לגלות את עצמה היא מתוסבכת עם היצו...
