העיינים שלו...

פרק ראשון

~נקודת מבט סקרלט~

***בוקר***

"אוף!" אמרתי לעצמי בקול ממורמר ועייף, כשהבטתי בלוח השנה, "זה היום האחרון לחופש... הוא עבר כל כך מהר... " הוספתי וניגבתי דמעה דמיונית.
הנחתי את לוח השנה במקומו ויצאתי מהחדר.
כשהגעתי למטבח הכנתי לי קערה עם דגני הבוקר האהובים עליי, "סליפיז".
בזמן הארוחה הייתי בלחץ, לא הפסקתי לחשוב על מה שיכול לקרות מחר, על היום שיהיה, אני לא יודעת איך הוא יהיה, עם מי הוא יהיה ומה יקרה... אבל צריך לחכות ולראות... אני שונאת לחכות.
"סקרלט מתוקה?" אימי קטעה את מחשבותיי, "את זוכרת שמחר יש בית ספר? את צריכה לסדר את כל הספרים והמחברות בתיק." "אני יודעת אמא... הכל כבר מוכן!" עניתי לה, "גם העבודות בתיק?" שאלה, "שחכתי את העבודות!!" צעקתי בלחץ ומיהרתי לשים אותן בתיק, אני כל הזמן שוכחת דברים...

***ערב***

כשכל הדברים היו מסודרים וכשהייתי מוכנה כבר לשינה, קראתי קצת התכתבויות על נייר מהיסודי, שלי ושל חבריי, כשעוד היה לנו קשה לכתוב.. בכיתה ב'.. "סקרלט?" אימי שוב קטעה את מחשבותיי ונכנסה אל החדר, "אמא תדפקי בדלת! כמה פעמים צריך לומר לךך!?!" צעקתי בכעס, "סליחה סקרלוש... רק רציתי לומר לך ללכת לישון, כבר מאוחר ויש מחר בית ספר." "אה.. נכון.." אמרתי ונזכרתי בזה שמחר שוב חוזרים לשגרה, אוף, אין לי כוח! "סליחה שצעקתי אמא..." "זה בסדר מאמי" סלחה לי בחיוך.
אמרנו אחת לשניה לילה טוב ואימי יצאה מחדרי. סידרתי את הפתקים הילדותיים אך המתוקים בקופסה שבה שמרתי אותם כל השנים, הלכתי לצחצח שיניים ונכנסתי למיטתי.
לקח לי הרבה זמן להירדם בגלל כל הלחץ והמחשבות, אבל הצלחתי בסוף.
אני חושבת שנרדמתי רק בשעה 11... אוף, חוזרים לשגרה וישנים מוקדם.

***בוקר***

התעוררתי, שעון מעורר מרושע...
צחצחתי שיניים ובאתי למטבח כדי לאכול ארוחת בוקר, כשסיימתי ופיניתי את הקערה לכיור, הלכתי לעשות את ארגוני הבוקר שלי, שונאת לעשות אותם.
כשהייתי מוכנה עם כל הציוד הלימודי וכל מה שצריך, אימי שאלה אם אני מוכנה כדי שתוכל להסיע אותי, ברור שאני מסכימה, למה שאני אלך ברגל?
שתינו נכנסנו אל תוך האוטו ונסענו...
בנסיעה אימי לא הפסיקה לשאול אותי שאלות, כהרגלה.. היא שאלה אם אני מתרגשת, אני יותר לחוצה ממתרגשת... היא אמרה שאני בטוח אמצא חברים חדשים, אני לא חשבתי כך... כי היא גם אמרה את אותו הדבר לפני שלוש שנים, כשהיה היום הראשון שלי בחטיבה, ואיזה קטע, לא היו לי חברים חדשים! אימי הוסיפה גם שאני ילדה יפה אז בטוח יהיה לי חבר, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי! אני חושבת שממש הסמקתי אז הסתרתי את ראשי עם השיער, ולמזלי סוף סוף הגענו! נפרדתי ממנה, יצאתי מהאוטו ונכנסתי אל בית הספר...
כשהלכתי אל כיתת האם שלי, י'8, ראיתי הרבה נערות ונערים... קצת מפחידים אם אתם שואלים אותי...
אחרי הרבה חיפושים, הגעתי לכיתה ותפסתי שולחן ריק בחלק האחורי של הכיתה, שמתי את התיק שלי שם והלכתי לחקור קצת את בית הספר, כי הקדמתי קצת... ואם יש זמן אז למה לא?
בזמן שהסתובבתי קצת בבית הספר המלחיץ הזה כמה נערים נעצו בי מבטים... אבל לא יכולתי להתעלם מאחד, אחד שעיניו כחולות כמו האוקינוס אך גם זוהרות כמו השמש.
לפני שנכנסתי למחשבות עמוקות מידי הנער חייך אליי חיוך מקסים ואז אמר משהו לחברים שלו שלא כל כך שמעתי... למזלי זה גרם לי "להתעורר" ולהפסיק לבהות בו כמו איזה סתומה.
הלכתי לכיתה וישבתי במקומי.