העיינים שלו...

פרק שני

"סקרלטט!! את לא תאמיני מי דיבר איתי!!" אמה צעקה אליי בשיחת טלפון "מיי?!?" צעקתי חזרה, "ברנדון!! הוא כזה חתיך!!" השיבה, "מהה?! ברנדון שבכיתה שלנו?!" שאלתי בהתלהבות, "כןן!!" ענתה בשמחה, "ספרי לי הכלל!" צעקתי בסקרנות, "ברור שאני מספרתת!! טוב, אז ככה, אתמול, כשכולם הלכו הביתה מבית הספר, נזכרתי שאני צריכה לקחת את הספר שהיו בו שיעורי בית מהלוקר שלי.." "מהה?! היו שיעורי בית?!?" צעקתי עליה את המחשבה שלי, "כן, נו עזבי, אני ממשיכה לספר, אז קיצר לקחתי את הספר ואז שמעתי שמישהו קרא לי בקול גברי כזה, של מישהו מוכר, הסתובבתי ואז ראיתי שזה ברנדוןן!! הוא שאל מה אני עושה בבית ספר אחרי הצהריים, עניתי לו ושאלתי למה הוא נמצא פה, הוא ענה שהוא שכח את כדור המזל שלו, אז קיצר דיברנו וזה.." סיפרה בהתלהבות וגם לדעתי קצת התנשאה מעליי, "נוו???" שאלתי "מה...? אההה, כן, שכחתי לספר עוד משהו שקרה..." "נווו ספרייי" אמרתי לה, משתוקקת לדעת, "מחר, אני וברנדון, יוצאים לדייטטט!!" אמרה וכמעט צרחה את המילה דייט, "אני לא מאמינהה!" צעקתי בשוק, וכך המשכנו שיחה של צעקות ובתוכה כמה הסברים של אמה על עד כמה ברנדון חתיך ועל זה שהיא לא יכולה לחכות לדייט שלהם...

***למחרת***

"סקרלט קומי כבר!! את תאחרי לבית הספר!!" אימי צעקה עליי כשישנתי, "טוב נו אני ערה" שיקרתי, בקול ממורמר ועייף של בוקר, "סקלט קומי עכשיו או שאין יותר סליפיז!" אימי איימה, קמתי בבהלה ובמהירות והלכתי לחבק את קופסת הסליפיז שלי, אכלתי קצת והתארגנתי ליום החדש, לצערי.
ושוב, בדרך לבית הספר, כשאימי הסיעה אותי, היא התחילה לשאול שאלות, אני שונאת שהיא עושה את זה... "סקרלט, יש ילדים חמודים בכיתה שלך?" שאלה והסמקתי, "אמא, די, אין אף אחד, ששש!" אמרתי בכעס, "את בטוחה? את נראית קצת אדומה..." מיד הסתרתי את פני והסטתי את ראשי אל החלון עד שהגענו.
"ביי אמא" נפרדתי ממנה, "ביי סקרלט מתוקה" השיבה.
נכנסתי לבית הספר ובדרך למעבדת המדעים פגשתי את אמה, "סקרלט!" "אמה!" צעקנו אחת לשנייה והתחבקנו, פתאום שמעתי מאחוריי צחוק, מתנשא מעט, לא מוכר, נשי, "אמה? לא ידעתי שיש לך חברות." הצחוק נשמע שוב, התנתקנו והסתובבתי כדי לראות מי זו, ראיתי נערה יפה, בלונדינית עם עיניים ירוקות, רזה ובגובה שלי, נראית קצת מזויפת...
אמה מיד תפסה בידי והמשכנו ללכת למעבדה, לא הבנתי למה, לא הבנתי כלום באותו הרגע.
כשהגענו ותפסנו מקומות שאלתי אותה: "מה הקטע עם הבלונדינית?" אמה נשמה עמוק ואמרה, לחוצה מעט, "זו ג'סיקה!!" "ומי זו?" ניסיתי להבין, "ג'סיקה? איך את לא יודעת מי זו?! היא כאילו הילדה הכי מקובלת בתולדות החטיבה שהייתי בה ועכשיו בתיכון שלנו!" אמרה, כאילו זה מובן מאליו, "עדיין לא מוכר לי." אמרתי ובאמת לא הבנתי על מי היא מדברת "עזבי, קיצר ג'סיקה דימולד הטחונה הזו היא כמו כל מקובלת טיפוסית רק ביותר גרוע." אמרה עם טיפה של כעס בדבריה "ג'סיקה דימולד?" שאלתי ושוב ניסיתי להבין "כן... השם הזה עושה לי.." "עושה לך מה?" שמעתי את הקול המתנשא הזה שוב ליד אמה, זו הבלונדינית הזו שכנראה שהיא ג'סיקה..? כמה היא שמעה מהשיחה הזו? "ג'סיקה מה את עושה פה?" אמה שאלה, "סתם באתי לפה להסתכל.... אני לומדת פה! מה את חושבת שאני עושה?!" אמה לא ענתה, "ג'סיקה אנחנו די באמצע שיחה... אז את יכולה ללכת?" שאלתי בתמימות, "כן, בגלל שאמרת אני אלך. לא! אני לא אלך עד שאני אדע מה אמרתן עליי!" היא ענתה בציניות ובכעס, "הן ביקשו שתלכי ג'סיקה.. אל תדחפי את האף המזויף שלך לשיחות של אחרים" הקול היה מוכר, לידי ראיתי את ברנדון! מזל! ולידו אוסטין! הם באו להציל אותנו מהמשוגעת הזו! "תודה לאל שאתם פה" לחשתי להם וחייכתי, "אוסטין? ממתי אתה בצד של החנוניות בלי חברים האלה?" אמרה ג'סיקה בקול מגעיל, "אל תקראי לחברות שלנו ככה" אמר אוסטין באדישות ומעט כעס, חברות? אנחנו לא חברות שלהם... תהיה לנו שיחה מאוד ארוכה איתם אחרי זה... "אה... הן חברות שלכם? אז.... אוי מה זה? מאוד מאוחר... אני... אני מאחרת להרצאה... ביי!" ג'סיקה אמרה בלחץ, היא לחוצה? מה ברנדון ואוסטין כבר עשו לה?
"תודה תודה תודה תודהההה!!!" אמה צעקה לברנדון ואוסטין אחרי שג'סיקה יצאה מהכיתה, "תודה שהעפתם את המשוגעת הזו מפה.." אמרתי וחייכתי, "אין בעד מה" ברנדון אמר בחיוך קטן, "בשבילכן אנחנו פה כל יום" אוסטין אמר וקרץ, אמה צחקקה.
"יש לי משהו לשאול.." אמרתי ואז הוספתי, "למה אמרת שאנחנו חברות שלכם? זאת אומרת, למה לג'סיקה אכפת בכלל?" שאלתי.