אנבת' הרמיוני

כן,כן..... זה הרגע שחכינו לו.

יום המחרת הגיע!!. סוף סוף זהו היום שבו אלך למחילה. אמנם זה נשמע מוזר שחכיתי בקוצר רוח לעזוב אחרי שלא הייתי בטוחה שאני רוצה ללכת בכלל אבל הרגשתי שאני חייבת להשתחרר מכל המתח שהרגשתי. אמנם אלה היו רק שבועיים אבל הם ארכו נצח וההמתנה היתה בלתי נסבלת והייתי לחוצה מתוחה וקצרת רוח. רציתי לקבל תשובות לכל השאלות שלי להסברים על כל הדברים המוזרים האלו וקוויתי שהוגורטס באמת תענה על הציפיות האלה ותהייה שווה את כל המתח שעברתי בשבועיים האלו.
תהיתי אם אצליח להסתדר שם בלי פרסי. בבית זה לא ממש הצליח,קוויתי ששם אולי זה יהיה קל יותר.
הדקות האחרונות של ההמתנה עברו עלי בקריאה ספק אי קריאה ( אין מצב שאתם לא מכירים את הסיטואציה שאת מנסה לקרוא אבל לא מצליחה להתרכז בגלל המון לחצים למחשבות על דברים אחרים) . סוף סוף הגיעה השעה המיוחלת, נשמעו דפיקות בדלת ,פתחתי ונכנס מישהו בשם האגריד. הוא אמר שזה אמנם לא מטבעו אבל אילצו אותו לא לבזבז זמן ולצאת לדרך ישר כשהוא מגיע. הוא העלה אותי על מין מתקן מעופף כזה ואמר לי לחבוש את הקסדה ולהחזיק חזק. הנסיעה היתה ארוכה אבל לא היה אכפת לי , ראינו נופים מרהיבים וטסנו מעל הים בצורה שממש יכולתי לגעת בו. בקיצור ,הטיסה היתה חוויה ממש מהממת ואני לי יכולה לתאר לכם כמה יפים היו הדברים שראינו. כשהגענו הביתה קיבלה את פני מישהי שהציגה את עצמה בשם מולי. ( אבל לא שכחה לציין שכולם קוראים לה גברת וויזלי) . האגריד אמר שבהתחלה דמבלדור חשב שיהיה יותר בטוח שאשהה בבית של מישהו שנאמן לו אבל ממש בשעות האחרונות הוא עדכן שלאור החלטה של משרד הקוסמים הלימודים בהוגוורטס יתחילו כבר מחר ושבאנו לפה רק בתור עצירה בדרך כדי לעדכן את  מולי. אז כך מצאתי את עצמי טסה שוב עם האגריד , הפעם למקום שהוא קרא לו סמטת דיאגון. כשהגענו לשם האגריד אמר שנלך כודם כול להוציא כסף מהכספת שלי בגרינגוטס. "ממתי יש לי כסף של קוסמים?" שאלתי " את חושבת שאמא שלך לא השאירה לך כלום מהימים שבהם היא היתה ממש כמוך?" " אמא שלי היתה קוסמת?" התפלאתי " כנראה שכן." כשנכנסנו קיבל את פנינו גובלין והאגריד ביקש ממנו לקחת אותנו לכספת שלי , הגובלין  ביקש לראות את המסמכים המזהים ,למרבה המזל האגריד ידע שנצטרך אותם אז הוא הביא אותם מדמבלדור לפני שהגיע אלי. הוא הראה לו  אותם ואחר כך נתן לי אותם ואמר שהם צריכים להיות  שלי היות שאמא שלי השאירה לי אותם. נכנסנו לקרון קטן והתחלנו לנסוע. זה היה ממש מפחיד ועשה לי בחילה. כשסוף סוף הגענו נפתחה הכספת ונכנסנו לתוכה. היה שם הרבה מאוד כסף , המון כסף . לי ידעתי שאמא שלי היתה על כך עשירה. מלאתי בכסף שקיק בגודל בינוני שהאגריד  נתן לי וחזרנו למתחם הראשי ( כמובן שגם הנסיעה חזרה היתה נוראית). אחר כך הלכנו   לחנות  השרביטים של אוליבנדר ומצאנו לי שרביט אחרי הרבה מאוד ניסיונות ( אני אחסוך את הזמן של התיאור) הוא היה דק, גמיש וארוך.
אחר כך הלכנו לקנות את כל הספרים - דבר שגם לקח הרבה מאוד זמן... ולבסוף - חתיכות קלף, עטי נוצה ,דיו ועוד כמה דברים שצריך. בחנות האחרונה , האגריד ביקש שאחכה בתור לבד למשך כמה דקות כי הוא רצה לעשות משהו. עברו כמה דקות ולבסוף הוא הגיע עם קלוב ובתוכו תנשמת לבנה מהממת. " זה מתנה ממני" אמר "תודה רבה רבה" אמרתי. ניסיתי ביני לביני לחשוב איך לקרוא לה אבל האגריד אמר שכבר מאוחר ואפספס את הרכבת להוגוורטס אז הלכנו  לתחנת הרכבת. שם האגריד השאיר אותי לבד ואמר שהוא צריך לנסוע ביחד עם המורים. זה נשמע שחצני אבל אין מה לעשות, תמיד הייתי חכמה וגם הרמיוני תהייה כזו. הסתכלתי איך תלמידים עולים לתחנה בעזרת התנגשות בקיר ועשיתי אותו הדבר. הגעתי לרציף תשע ושלושה רבעים ועליתי לרכבת.