נצרים- פאנפיק הארי פוטר וגיבורי האולימפוס

1

נ.מ כללית

אנבת' ראתה מולה קבוצת נערים חדשים במחנה ,נצרים. אבל בארבעה מהם היא ראתה משהו אחר, הם לא היו רק נצרים.

היא התקרבה לקבוצה ,שכללה נער בלונדיני מעוצבן, נער ג'ינג'י , אחד עם משקפיים, שיער שחור קצוץ והסמל של זאוס על המצח ונערה מתולתלת עם שיער ברוטני שהזעיפה פנים אל עבר הבלונדיני.

"מאלפוי ,עוף מכאן" הג'ינג'י צעק על הבלונדיני

"אתה לא תגיד לי מה לעשות וויזלי, בכלל לא רציתי להיות כאן" הוא השיב לו.

חצצתי ביניהם עם הפגיון, כולם נרתעו ושחור השיער שלף חתיכת עץ מהגלימה שלו, מוזר.

"כבר מיינו אתכם?" שאלתי, הבלונדיני ושחור השיער נראו מעוצבנים והסתכלו עליי במבט של 'זה לא יכול להיות'

"כן" הנערה ענתה בזעף ,"איפה ההנהלה?" .

"זה מקרה דחוף?" שאלתי, כירון היה עסוק מאד בתקופה הזו, כשכל הנצרים הגיעו, אפילו הגיבוי של הרומים כמעט ולא הספיק.

"מאד!" הבלונדיני התפרץ , "אבא שלי עוד ישמע על זה!" .

"דרמה קווין" הג'ינג'י רטן כאילו שמע את המשפט הזה הרבה יותר מדיי פעמים .

לא היה לי כח לשטויות שלו, היה ברור שהוא מפונק במידה לא רציונלית , "תקשיב, לך לביתן שלך ותחזור מחר. היום כל הנצרים מגיעים ואין למנהל זמן פנוי" . הנער רטן אבל עשה כשאמרתי.

נ.מ דראקו

חצופה! רטנתי במוחי, איך היא מעזה לתת לי לחכות, אני חוזר הביתה בשניה שההרפיות יתנו לצאת מפה. הלכתי אל ביתן אפולו ,שם ראיתי המון נערים ונערות,רובם בלונדינים . אני אמור לחיות באותו חדר עם כולם?

הבנתי שאצתרך לסבול את זה למשך כמה זמן אז תפסתי מיטת קומותיים , שהייתה ריקה למטה ופרקתי שם, לפתע ראיתי ראש מלמעלה. נרתעתי לרגע, הנער חייך חיוך זדוני מעט וירד למטה, הוא לבש חולצת מנתחים, כפפות גומי מכנסי ג'ינס וכפכפים ,אני מרחם על המנותח, היו לו עיניים כחולות ושיער בלונדיני אבל פחות חיוור משלי .

"אתה צריך עזרה?" הוא ירד בסולם ופנה אל עבר המזוודה שלי, בטח רוצה לקחת משם משהו. החזקתי את השרביט ביד ימין ועניתי בכמה שפחות שנאה "לא", אני בכל זאת אצתרך בעלי ברית או שומרים, לרע המזל קראב וגויל לא יכלו לבוא. הוא משך בכתפיו כאומר 'ניסיתי' ויצא מהחדר.

נ.מ הארי

רון והרמיוני החליטו ללכת לנהר, אני הלכתי לפרוק.

נכנסתי לביתן 3 וראיתי נער עם שיער שחור כמוני ועיניים ירוקות כים ,הוא היה די דומה אבל נראה הרבה יותר שמח . אני עדיין הרגשתי נורא , וולדמורט התעורר לפני כמה חודשים ואני כאן, לא עושה כלום כדיי לעצור אותו. למרות הדרישה של דמבלדור שאלך כי 'זה חשוב' ו-'אני אלמד מיומניות רבות' הרגשתי שאני צריך לעשות משהו. המחשבות הממורמרות שלי נקטעו כשהנער חייך ואמר "היי, מי אתה?". אני חייב להגיד שזה גרם לי לחייך, אחרי כל כך הרבה זמן של הנטל של 'ההוא שנשאר בחיים' הייתי שמח להיות אף אחד ,סתם נער שלא צריך להרוג קוסם מרושע שיכול להשתלט על העולם.