נצרים- פאנפיק הארי פוטר וגיבורי האולימפוס

21

עינייה האפורות נפתחו אט אט ונחשפו לאור לבן עד שהייתה צריכה להסיט את מבטה, היא הושיטה את ידה קדימה וקמה אט אט, היא בחנה את החדר מלא המיטות והבינה כי היא במרפאה.
"התעלפת" קול של בן אפולו מוכר צלצל באוזנה, וויל התיישב לידה, "אני אלך לקרוא לפרסי ומגנוס" ובזאת הוא נעלם מהחדר. אנבת' קמה לאט והתקרבה אל החלון עשוי העץ שבמרפאה, החלון היה סדוק עוד מהמלחמה נגד גאיה, כשאחד מהחצויים הרומאים פגע בחלון בעזרת חנית שכוונה באופן הלא נכון.
המראה היה עצוב , החצויים עמדו בחמש עשרה שורות של חמש עשרה בכל שורה, יחד עם האינהריים והציידות המעטות שהספיקו להכנס אל המחנה לפני הגעת המפלצות, הם היו כ-300 לוחמים אל מול יותר -לפי שיעורה של אנבת'- כ-500 מפלצות.

"אנבת'" פרסי חיבק אותה לבני שהבחינה בכניסתם של שני הנערים אל המרפאה, היא הפסיקה לנענע את ראשה לצדדים, דבר של הבחינה שעשתה, "זה לא הוא".
היא נזכרה במראהו של מי שהיה עבורה כאח גדול ואהבה ראשונה, הנער אשר הבין את טעותו במלחמה נגד קרונוס והקריב את חייו עבורים, "אבל הגוף שלו. נוכל להציל אותו!" היא קראה, מנסה למצוא את התקווה הקלושה שבקלושות אך פרסי רק הניד בראשו.
"זה וולדמורט, הוא השתלט על הגוף שלו כדיי לפגוע בכם" הנער שנשאר בחיים עמד בצידיי החדר, מחזיק את גלימת ההיעלמות ואת שרביט הבכור, לידו עמד בן האדס עם ראש מורכן אל ידו הסגורה לאגרוף. דמעות עלו בעיניה של אנבת' וקללה נפלטה מפיה,  בפעם השנייה בחייו של לוק השתלט עליו יצור -כך היא ראתה את וולדמורט- בעל כח רב שמנסה להרוס את המקום שהיה ביתה, היא הרגישה כאילו הם רק שחקנים על לוח שחמט: האלים משתמשים בהם לאורך כל הדרך והורגים אותם לטובת המשך המשחק, אנבת' החלה להתעייף מכך ונשבעה בסטיקס כי לא תשחק שוב שחמט.
ניקו פתח את ידו, שבה שכבה חבויה אבן האוב.
"הוא אמר לי שנצתרך את האבן. אנחנו נראה אותם. את מוכנה?" הוא שאל אותה והיא קימטה את מצחה, הוא הושיט לה את האבן וברגע בו היא נגעה באבן התגלו אל מולם נער גבוה ובלונדיני בעל צלקת לאורך לחיו ונערה נמוכה ממנו, בעלת שיער חום וג'קט כסוף מעליה, הם חייכו אל שני הנערים שמולם.
"ניקו" ביאניקה הייתה הראשונה לדבר, הוא התאפק שלא לקפוץ עליה בחיבוק אך זכר בעומקי תודעתו כי היא לא באמת שם, "אתה צריך להיות חזק", קל לה לדבר הוא חשב בעצבנות וכעס עליה, איך היא יכלה להשאיר אותו לבדו ולבקש ממנו להיות חזק?.
"אתם חייבים להרוג אותנו" לוק בחן את אנבת' וחשב לעצמו עד כמה התבגרה, הוא זכר כי תמיד נלחם עבורה, כשהצתרף אל צבאו של קרונוס הוא חשב לעצמו שעדיף יהייה לה לחיות בעולם בו האלים לא ישלטו בה והיא לא תהיה חייבת להם דין וחשבון, שלא תצתרך לצאת למסעות התאבדות ומעולל לא הביח את השאיפה שלה לצאת אליהן.
"אבל-" שני הנערים שמולם אמרו בו זמנית.
"לא. הנשמות שלנו כבר בשאול, אלו רק הגופים שלנו, לא תוכלו להציל אותנו" הסביר לוק.
"אני אוהבת אותך" אמרה ביאניקה והחלה להתעמעם, היא חייכה חיוך לאחיה בעוד שדמעות נצברו בעיניו.
הנערים התעמעמו ונעלמו בעוד בן האדס הבוכה הושיט את ידו קדימה, כמנסה למנוע מאחותו להעלם לעולמים. ידו נשארה תלוייה באוויר לאחר ששניהם נעחמו והוא פצח בבכי שקט ומלא דמעות, לפתע בת אתנה הסתובבה אל עברו בעודה מפסיקה לרגע את מפל הדמעות וקפצה עליו בחיבוק, מתמרמרת על כתפו. הוא חיבק אותה בחזרה ושניהם החזיקו זה את האחר כאילו חייהם תלויים בכך, הם בכו יחד והבינו את המרמור זה של האחר, במובן זה או אחר שניהם איבדו בן משפחה ולמרות שעדיין לא ידעו זאת, הם אלו שיצתרכו להיות אלו שיגרמו למותם בפעם השניה.