"היא לא בערך...האלה של הנישואים?" סקרנותה של הרמיוני התגברה על הפחד שמא השקט בחדר יתנפץ והההלם הראשוני יתפוגג ואז נוחכי החדר יצתרכו להתמודד עם המידע המפתיע שנחת עליהם כרגע, "איך בשמו של מרלין היא תעז לבגוד?".
"טוב, להגנתי בדיוק שמעתי שבעלי בגד בי .שוב" האלה אמרה באכזבה, היא התקרבה אל הנערים בעוד השמלה הזהובה הנוצצת שלה משתרכת מאחוריה בעוד שיערה החום אסוף בפקעת על גבה.
"מה בשמה של המכשפה הטובה מהדרום קורה עם הקטע הזה שכל האלות הופכות למרושעות ומניפוליטיביות?" הרמיוני הייתה חייבת להוציא את המשפט הזה לחופשי, היא הרגישה כי כל זה מוחץ אותה והחלה לחשוש לגבי האלה אשר היא נצרתה ורשמה לעצמה לשאול את אנבת' האם אמם מטורללת לגמרי.
"אוי דארלינג, בחיים לא הייתי נחמדה" האלה ליטפה את לחייה של הרמיוני, אשר למרות שהייתה מודעת שהאלה היא אלת האימהות, לא הרגישה דבר אימהי בה, "אימהות לא אמורות להיות נחמדות. אנחנו פשוט עושות את הדברים הטובים ביותר למשפחתנו" היא נקשה באצבעותיה והקשר בין החבלים שהרמיוני עמלה לעשות וחיזקה בקסם מיוחד נפרקו ונחו על רצפת החדר השחור, "בהצלחה, אני אחזור" אמרה ונעלמה, למרות שהחדר הוחשך מעט בהיעדרות שמלתה הזוהרת של האלה, כל הנוכחים הרגישו הקלה מסויימת ואושר מסויים.
"פטריפיקוס טוטאלוס!" קרא סנייפ וכל הנערים המבוהלים נקפאו נפלו בו בזמן על הרצפה הקרה .
"סוף-סוף" אמר הגבר ורכן מעל ראשו של הארי, ובפעם הראשונה בחייו של הארי הוא ראה את הפרופסור מחייך, סנייפ לקח את הכיסא עליו הארי ישב כשחקר אותו -איך מסתובב הגלגל, חשב סנייפ לעצמו-.
"אני הולך להסביר את זה לאט וברור" הזהיר הפרופסור, "המידע שגיליתם עכשיו לא יצא מהחדר הזה. עכשיו" הפרופסור נשף בייאוש, "אמרו לי להודיע לך שאוצרות המוות יהיו המפתח לניצחון אדון האופל. בשני הפעמים. תזכור את מילותי : אני עומד למות. חקוק אותם עמוק במוחך הטיפשי כי תזדקק להם בפעם הבאה" ובמילים האלה הוא נעלם, כל הנערים המצומררים נעמדו באיטיות וניסו לעבד את מה שקרה את מילותיו של המורה לשיקויים.
"מה זאת אומרת שתי הפעמים?" שאלה הרמיוני.
"יכול להיות שהוא משקר ,בכלל אפשר לבטוח בו?" הארי תהה וסידר את שיערו.
"כן, אם הוא היה רוצה להרוג אותנו הוא כבר היה עושה את זה" אמרה הייזל, "היו לו שתי אפשרויות ובאחת מהם הוא אפילו הציל לנו את החיים" הארי לא לגמרי השתכנע אך המשיך להקשיב.
"אז למה הוא התכוון שאמר ;"אני עומד למות", הוא בכלל דיבר על עצמו?" שאל הארי.
"אין לי מושג אבל הבנתי משהו אחד מכל הדברים המוזרים שאמר, אנחנו נצתרך את אוצרות המוות" קבעה ריינה. "אנחנו נצתרך גם אותך" היא אמרה להארי והביטה בעיניו הירוקות. היא חייכה חיוך קטן כשהוא הנהן בראשו.
"אני ורון נבוא אתכם" אמרה הרמיוני וריינה הנהנה בהסכמה, כל הנערים יצאו מהחדר ובחנו את השמיים בעוד השמש שקעה והותירה אחריה רק קו צהבהב חלוש מצדיי השמיים הכחולים.
"אנחנו נצא מחר בבוקר" אמרה ריינה ונעלמה להכין את הציוד הדרוש למסע, הארי התקדם אל עבר החלון והביט בשקיעה, האם היא תתקיים גם אם יפסידו? חשב הארי לעצמו ואז גיכח למחשבה המוזרה, היה ברור לו כי היא תמשיך להתקיים, היקום לא יקרוס לתוך עצמו. הוא לא? גאיה רוצה להשמיד את היקום נזכר ופלט צחקוק קטן למחשבה כי יש מישהו המסוגל לשטות בוולדמורט.
"זה לא יקרה" נשמע קולו של מאלפוי, הארי קפץ בהפתעה למשמע הקול "הארי", הקול התאמץ לדבר ואז קולו נמוג.
"הארי?" שאלה הרמיוני, "הכל בסדר?" היא שאלה, הארי בחן את כל צדדיו לפני שהגיב.
"אני.. יש כאן עוד מישהו?" שאל בתקווה ולפתע נשמע קול רגליים.
"היי, שמעתי שצריך לארוז ולחזור למחנה, מה אתם עושים כאן?" שאל רון ונשק לראשה של הרמיוני שעדיין לא התרגלה לגמרי לגילויי החיבה שלו והסמיקה חלקית -אך פחות בצורה משמעותית מהפעמים הראשונות-. הארי לא ענה לו ופשוט הביט בשמיים עד שנשאר רק חוט דקיק של אור כחלחל בהיר.
"אתם מאמינים שנצתרך לקחת חלק במלחמה אמיתית? הארי שאל ורון הניח יד על כתפו.
"חבר, אני חושב שתמיד היית צריך להיות חלק במלחמה" אמר רון וחיבק את הרמיוני בעוד דמעות החלו לזרום מעינייה.
"מה אם לא נצליח? מה אם אחד מאיתנו...?" הרמיוני שאלה מבלי להשלים את המשפט וניגבה את דמעותיה ואז הם פשוט עמדו שם ובהו בסופה של תהליך השקיעה בעוד הכוכבים החלו לצוץ, הרמיוני הסתכלה על השמיים וקימטה את מצחה.
"מה קרה?" שאל הארי.
"תסתכל לשם" היא הצביעה על קבוצת כוכבים.
"נו?" הוא שאל.
"בחיים לא ראיתי את הקבוצה הזו" היא התבוננה בצורה המוזרה.
"הציידת, זואי צל-ליל" קולו של בן פוסידון נשמע, לידו עמדה הבלונדינית שהביטה כמהופנטת בקבוצת הכוכבים.
"איך אתה מכיר אותה?" הרמיוני הסתקרנה, כראוי לנצרי אתנה המחפשים אחרי מידע.
"היא נלחמה איתנו נגד אבא שלה והיא...היא.."פרסי השתתק והעצב הבזיק בעיניו מבין הדמעות.
"ואיך היא הגיעה לשם?" שאל רון.
"ארטמיס" ענתה אנבת', "היא הייתה אחת הציידות שלה אז היא עשתה מחווה בשבילה".
"אני חושבת שכדאי שנלך לארגן את התיקים" אמרה הרמיוני ואחזה בידו של רון ויחד עזבו את החדר לטובת ארגון התיק למחנה.
"כמה איבדתם במלחמה נגדו?" שאל הארי.
"בערך חצי מחנה" השיבה אנבת'.
"והיא-?" הארי לא השלים את המשפט.
"היא מתה במסע חיפוש כנלחמה נגד אבא שלה" אמרה אנבת'.
"אבא שלה?!" הארי נרתע למחשבה כי אבא יהרוג את ילדיו.
"אבא שלה הוא טיטאן ענק ומרושע אז..." הוא ניסתה להסביר.
"יש לכם עוד קשרי משפחה מוזרים כאלה?" שאל הארי ושני הנערים פלטו צחקוק והסתכלו זה בעיני זה. "נכון.." הארי נזכר בשעת הערביים בה פרסי סיפר לו על חייהם המוזרים של האלים ולרגע הצטער ששאל.
"קדימה, צריך לצאת" אמר פרסי ואז שניהם הכו אל עבר האולם הגדול בו חיכו כל הנערים האחרים ,כולם מחזיקים מזוודות -רון הכין מזוודה נוספת להארי-, הם החלו ללכת אל עבר הוגוורסט אקספרס והיה בטוח כי הציידת בוחנת אותו, הוא התיישב באחד מהתאים מבלי להבחין בסביבתו, הוא נשען על חלונו והסתכל על קבוצות הכוכבים, האם בסוף ימות כמו הציידת האמיצה שהאמין כי מגיע לה לחיות יותר מאשר לו?. הפעם הוא נשבע שקולו של הבלונדיני מדבר אליו
הארי, הם עומדים לתקוף את המחנה.
YOU ARE READING
נצרים- פאנפיק הארי פוטר וגיבורי האולימפוס
Fanfictionהגיהנום של הארי החל דווקא כששנתו החמישית בהוגוורסט הסתיימה וכל מה שרק רצה היה לברוח מהדרסלים עם חבריו לאיזה מקום קסום באמצע היער. ובכן החלום שלו התגשם, אבל לא הלך בדיוק כמו שציפה. הארי, הרמיוני, רון ודראקו מתגלים כנצרים יוונים ומגיעים אל מחנה החצויי...
