נצרים- פאנפיק הארי פוטר וגיבורי האולימפוס

20

הארי התעורר בבת אחת כשמילותיו של דראקו רצות במוחו, הוא היה חייב לברר מה לעזאזל קורה במחנה.
"פרסי!" הוא קרא לנער המתכרבל עם הבלונדינית שמולו, לא היה נעים לו להעיר אותו אך הוא היה חייב לבדוק למרות הסיכויים הקלושים, "פרסי!" הפעם אמר חזק יותר אך דווקא הנערה היא זו שהתעוררה.
"כבר הגענו?" היא שאלה, עדיין מכורבלת וכנראה ישנה למחצה. הוא היסס אך שאל בכל זאת.
"אנבת', איך אתם עושים את הדבר הזה כדיי לדבר עם המחנה שלכם?"הוא שאל.
"קח דרכמה ותמצא מקור מים, תזרוק את הדרכמה לבפנים" היא הושיטה לו דרכמה אך לא פקחה את עיניה. הנער התהלך בין התאים ובהם ראה את כל הנערים מלבד ריינה מכורבלים עם אדם כלשהו וסוף כל סוף הוא הגיע אל חדר השירותים הקטן שבסוף המסדרון. הוא פתח את זרם המים וזרק לשם את הדרכמה בעודו מתפלל שיצליח בניסויון הראשון.
המים הזיקו לרגע ואז ראה חולות אל מולו ונער מוכר מביתן הרמס, הוא ניסה להזכר בשמו. טראריס? טראליס? ניסה להזכר, לפתע הופיע נער נוסף שזיהה מביתן הרמס.
"טראוויס!" הנער צעק מבלי להבחין בשחור השיער והארי הרגיש כי נורה ישנה במוחו נדלקה והיא זוהרת למרחקים.
"טראוויס!" הארי צווח בכל כוחו ונזכר כי כל הנוסעים באוטובוס כבר רדומים וחשש להעירם. שני בני הרמס הסתובבו למשמע הקול והתקדמו אל עבר המים בעודם מגרדים בראשם.
"מי אתה?" שאל קונור, הארי ראה בשאלה משהו מצחיק.
"הארי, הייתי במחנה למשך איזה יום אבל זה לא חשוב, יש לי מקור שאמורה להיות התקפה על המחנה בקרוב" אמר הארי, מנסה להקטין את המילה 'מקור' ככל שיכל. קונור הנהן לאישור.
"אני אלך להודיע לכירון" הוא אמר לאחיו והתקשורת נותקה. באותו הרגע הרכבת היטלטלה והארי נפל על רצפת השירותים הנקייה להפליא. כבר הגענו? הוא נעמד ויצא מחדר הנוחות, הוא עבר בין התאים והבחין אט אט שכולם ריקים מאדם, הוא רץ אל מחוץ לרכבת הארוכה. הוא רץ לאורך הרכבת כשהירח משמש לו כאור יחיד, לפתע הוא הבחין בפנסי הרכבת המפיקים את אורם הצהבהב-לבנבן ובקבוצה של צללים. הוא רץ לכיוונם של הצללים והבחין בקבוצת החצויים והקוסמים עומדים קפואים מול נער בלונדיני המזיל דמעות וכבול בשרשראות, על פניו שריטות וחבורות .אנשי זאב? אוכלי המוות? הארי שאל את עצמו ונרעד למחשבותיו, הוא יכל רק לקוות שהפצעים יחלימו והתקרב אל עבר הנער הרועד.

הוא הרים את עיניו אל עבר בעל הצלקת. הוא רצה לברוח ממנו. הוא רצה לחבק אותו. הוא רצה למות על מה שעשה. על מה שהוא עומד לעשות שלא באשמתו. על מה שהרגיש, ממה שהרגיש. אבל הוא רק בכה, הדמעות זולגות מעיניו האפורות והמלאות כאב.
הוא נראה כמו אנבת' כשהיא הסתכלה על לוק, המחשבה עלתה מבן פוסידון שעמד בצד הדרך . הוא הביט אל עיניה של בת אתנה ותהה לעצמו כמה ששני הנערים דומים אחד לשני ואפילו עלתה בו המחשבה כי הנער הכבול הוא נצר אתנה.
הארי התקדם אל הנער השרוע על הקרקע, שלמרבה הפלא לא נרתע, הארי הוריד את הרצועה השחורה שחסמה את פיו של הנער לבית מאלפוי.
"מחנה יופיטר נהרס" קולו של הנער לא היה קולו שלו, ואז היה: "הוא שולט בי" הוא אמר בכניעה חוזר לקולו המלאכותי והשמח, "בקרוב גם המחנה השני יהיה כעפר, אפילו אודין לא יוכל לנצח אותי!" ,"הוא ישלח למחנה את האויב של-" הנער נקטע, "אנבת', בן פריי. תשתמשו באוצרות המוות. הארי" הוא ביטא את המילה בכאב "הוא בא לקחת אותך, ותזכור, אני עומד למות. עכשיו תברחו!" באותו רגע הוא קרע את השרשראות . למרות שהם היו רבים והוא רק אחד, הם החליטו להקשיב לדבריו ורצו אל עבר הרכבת, עלו עליה במהירות ובדרך קסם היא המשיכה בדרכה כאילו דבר לא קרה.