נצרים- פאנפיק הארי פוטר וגיבורי האולימפוס

18

"איפה האגריד?" שאל הארי במהרה.
"בוא אחרי" הורתה והחלה ללכת, לא מעיפה מבט לאחור אל עבר הנער בעל היד המתפוצצת מכאב, הם יצאו אל החצר והמשיכו אל בקתתו הקטנה של האגריד שנראתה כנקודה קטנה וחומה מבין כל השדות הנרחבים שבנוף מאחוריו.
"הארי!" קרא ג'ורג' כשראה את הנקודות השחורה והג'ינג'ית מתקרבות אליו, "בואו" הוא הניח יד על כתפו של הארי, "אני מאחל לך שלא תחטוף שבץ אחרי שתשמע את זה. אבל ברצינות הארי, אין לי כח להתעתק עכשיו לקדוש מנגו", הארי ידע לא לקחת את דבריו של ג'ורג' ברצינות אך למשמע המחשבה עבר בו רעד. הוא נכנס אל החדר שהרגיש לו קטנטן מעצם נוחכותם של אנשים רבים כל כך בחדר. 
"הארי, אתה חייב להקשיב לי!" האגריד נעמד והקטין את מראה גודלו של החדר בכמה וכמה, "ההוא-שאין-לנקוב בשמו עושה את זה שוב, בדיוק כמו שהיה פעם קודמת זה הדבר הזה. הוא מקים צבא ענקים ומפלצות שלא שמעתי עליהם בחיים שלי והייתה שם-" אמר האגריד.
"אני יודע, ג'יני סיפרה לי" קטע אותו הארי.
"לא הארי, זה משהו שבחיים לא שמעת עליו" אמר פרנק מהפינה של החדר, הוא ישב על אחד מכיסאות העץ שבחדר בעודו בוחן את העץ בצורה שהארי בחיים לא ראה, נגיעתו בעץ הייתה איטית וחסרת סימנים. הארי תהה לעצמו האם הוא התאמן על כך. לבסוף עיניו הגיעו אל עיניו של האגריד ואמר :"משתפת איתו פעולה אלת אדמה עתיקה מאד, אישתו של אוראנוס, גאיה. בפעם שעברה לקח לנו חמש שנים להביס אותה והפעם יש לה קוסם איתה" פרנק נאנח.
"גם לכם יש אותנו" אמר הארי, "נלחם אתכם" הציע הארי.
"טוב, אנחנו לא בטוחים שזה יספיק" אמרה אנבת', "יש להם צבא של מפלצות וקוסמים ולפי החישובים שלי, נצתרך את שתי המחנות כדיי לנצח אותם, אני אבקש עזרה אבל..."
"מיה כבר חזרה והודיעה לחצויים על המלחמה אבל אנחנו יוצאים מחר" אמר פרסי, "אם תרצו לבוא איתנו, תשלח לי הודעת איריסנט" פרסי הושיט להארי שקית ובתוכה כמה מהדרכמות ששכנו זמן רב מדיי בכיס השמאלי של הג'ינס הקרוע -הוא קנה אותו כג'ינס רגיל אך השהות שלו במחנה החצויים עשתה את שלה- שלו. 
"אני מקווה שתבוא, יכול להיות שאתה האדם שיכריע את כל המלחמה הזאת" הוא טפח על גבו של הארי, החזיק בידה של אנבת' ושניהם נעלמו בין כותלי הטירה.
"כדאי שתלכו אל רון, אולי תגלו משהו אצל סנייפ" פרד תפח על כתפו של שחור השיער שמיהר להנהן.
לפני שהבין מה קרה, ידה של ג'יני החזיקה את כף ידו והוא עקב אחריה בעודה יורדת במדרגות הנעות במיומנות ומפגר מאחוריה במעט. בסופו של דבר הם נכנסו אל חדר שיקויים , הארי זיהה את החדר ותיעב אותו, זה היה החדר בו עבר את שיעורי הלטת ההכרה. הארי הבחין במורו ובשרביטה של הרמיוני מוצמד אל גרונו.
"הארי" רון חייך אליו ואז הבחין באחותו.
"אני צריך ללכת. ג'יני, גם את צריכה ללכת" הוא אמר ולפני שהיא התחילה להתנגד רון משך את אחותו הנדהמת אל מחוץ לחדר השיקויים.
"מי אתה?" הארי התקרב והתיישב אל מול סנייפ, סנייפ גיחך.
"הייזל צדקה, אתה חצוי" אמר הארי, "בן של מי?". לא נשמעה תשובה והארי מילמל קללה לעצמו.
"או שהוא לא חצוי?" אמרה הרמיוני כמעין רמיזה על שאלה, הארי הבין את הרמז.
שאלה ולפתע נשמע קול דפיקה, נערה שחורת שיער ונער מתולתל נכנסים אל החדר, כל אחד מהם אוחז צנצנת שונה בגודלה ובצבע התכולה אותה היא מכילה.
"לא היינו בטחים איזה מהם הוא שיקוי האמת" אמר ליאו בחיוך ממזרי, "אז הבאנו את שניהם" הם הניחו את הצנצנות על השולחן ששכן לצדה של הרמיוני שעליו היו כמה צנצנות ריקות ומכוסות קורים.
"זו הימינית" היא אמרה והארי הושיט לה את הצנצנת.
"אתם בטוחים שכדאי שנעשה את זה?" נשמע קולה הצרוד של הייזל מימין לליאו. 
"אנחנו חייבים להבין מה קורה פה" אמרה ג'יני בעודה מתיישבת על אחד משולחנות העץ בחדר שהרגיש כפצפון.
"אני לא רוצה לעשות את זה" אמר הארי.
"אוי באמת, אתה מתענג על הרגע הזה, אני מוכן להתערב שחלמת עליו" לגלג הפרופסור.
"ולמה אתה כל כך בטוח בזה?" הארי כמעט התפוצץ מכעס. למה שהבוגד הזה יעביר עליו ביקורת?.
"אתה בדיוק כמו-" נקטע סנייפ.
"שלא תאמר מילה נוספת" הזהיר אותו הארי, הוא קם והושיט את שרביטו קדימה , הוא סימן להרמיוני והיא השקתה את הפרופסור -באותו רגע הארי הבחין כי עיניו של סנייפ נעולות על עיניו אך לא בשנאה אלא יותר בהפנוט- באי רצון ונעה הצדה לצדו של ליאו.
"נצר של מי אתה?" שאל הארי, סנייפ הניע את ראשו כמנסה לברוח, הוא טלטל את ראשו ולהארי היה ברור כי את הסוד הזה הוא לא רצה שאיש ידע, במהירות הוא קפץ אל עבר הצנצנת השניה ששכנה על השולחן שכבר לא היה מוחבא מאחורי הרמיוני.
"אלה צדפות שכחה!" היא צעקה והחלה לרוץ אל עבר השולחן.
"אציו צינצנת" קרא הארי והצנצנת עפה אל עבר שרביטו , הוא אחז בצנצנת כאילו חייו תלויים בכך.
"אני לא חזור על זה שוב. בן מי אתה?" אמר הארי.
"פלוטו" הוא פלט מהר מדיי והארי הבין כי זה לא הסוד אשר הוא מחביא, במבט נוסף על שאלותיו הארי הבין כי רק באחת מהן סנייפ העדיף למות מאשר לענות על שאלתו, מה שגרם לו לחשוד. "איזה אל לא יכול להוליד ילדים?" הוא שאל את חבורת הנערים שמאחוריו שקיווצו את מצחם.
"אין אל כזה אבל דיאנה נשבעה בסטיקס לבתולי נצח והיינו יודעים אם היא הייתה מפרה את השבועה. הסטיקס היתה..." אמרה הייזל בעודה מהנהנת בראשה לשלילה. הארי איבד את תקוותו.
"חכה שניה" אמר ליאו והתקרב אל הגבר שחור השיער שנכבל בזמן זה על ידי שרביטה של הרמיוני, "יש אלה אחת, אבל היא לא בתולה. אבל.." הוא נראה מהורהר ורציני בפעם הראשונה מאז ומעבר בעיניהם של הסובבים אותו, "לא. אפילו היא לא מסוגלת לעשות את זה. היא התחתנה" היא הסתובב הלוך וחזור.
"אפרודיטה?" שאלה פייפר, בעוד בלבול מוחלט ומעט עלבון מלאו את קולה.
"לא, האישה הזאת בוגדת על ימין ועל שמאל" ליאו פלט מהר מדיי ,"סליחה" הוא הסמיק ממבוכה ובסופו של דבר הוא נשם עמוק ונעמד מול הפרופסור המזיע, שהבין לאן הנער חתר, הוא נע בעצבנות ורגלו נקשה על הרצפה השחורה.
"אני באתי להעביר לך מידע ששלח דמבלדור" סנייפ אמר בקול הנזיפה הטוב ביותר שהצליח להפיק והארי פקפק בדבריו אך שקל אותם, שאלתו של ליאו הכריע את הכף, מוחו הפסיק להתקוטט בינו לבין עצמו כששמע את השאלה.
"הרה?" הוא הסתכל עמוק בעיניו של הפרופסור, הארי הביט בפרופסור חסר הישע, שעורו הלך והבהיר והארי נלחץ לרגע מהמחשבה שהפרופסור יתפוצץ, הוא שאל את עצמו מה קורה כאשר אדם פשוט לא עונה לשאלה תחת שיקוי האמת וממש לא רצה לראות את התוצאה. הפרופסור המיוסר נלחם כדיי לנשום ובשלב מסוים -הארי הרגיש כי עברו כמה שעות ארוכות- הוא הסתכל אל עיניו הירוקות של הארי וענה את התשובה הקצרה שהקפיאה את כל החצויים שנכחו בחדרים.

"כן".