נצרים- פאנפיק הארי פוטר וגיבורי האולימפוס

15

הארי התעורר למשמע קולה התקף של ריינה ממרחק קצר, הוא פקח את עיניו וגילה את שחורת השיער שכובה לצידו כשקצוות שיערה נגעו במשקפיו שנסדקו פעם נוספת  .
"אוקולאס רפארו" הוא מילמל ,כמעט בלחש, וניסה להזכר בכמות הפעמים שקסם זה הציל אותו .הוא הודה בליבו לקוסם שהמציא את הקסם הקטן והיעיל הזה.
"הוא התעורר" שיערה של ריינה הסתובב וראשה פנה אליו, הארי בחן את המבטים שהסתובבו כדיי לנעוץ בו מבט אך הבחין כי חסר בה שלוש אנשים.
"איפה ג'ייסון ,פייפר ודראקו?" שאל וקיבל מבט חסר תקווה מריינה.
"הם לא מתים" ריינה אמרה במהירות לאחר שהבחינה בפרצופו ההמום של שחור השיער, "פשוט שדראקו כבר לא בצד שלנו והאחרים נחטפו.. בידיו. אבל פייפר שולטת במצב, היא תודיע לנו מתיי לבוא אז אני צריכה שתעתק איתי לשם".
"תתעתק" הוא תיקן אותה וגירד את אחורי צווארו בעוד שהיא גילגלה את עיניה.
"אני מציעה שתתאפס על עצמך ותתכונן. אני חושבת שהמינימום שייקח לה יהייה שעה" קבעה ריינה, "תפגוש אותי בסיפרייה באגף הלטיני".

*****

הארי עלה לחדר המועדון בעוד החצויים נשלחו אל המרפאה. הוא נשכב על מיטת העץ בעלת שמיכת הקטיפה האדומה ובפעם הראשונה מאז שהגיע אל המחנה היה לו זמן לחשוב .במצב שהוצב מולו זה היה הדבר האחרון שרצה לעשות אך מחשבותיו החלו לפעול מעצמן, הן היו כלואות במוחו יותר מדיי זמן. איך? למה? למה הוא? למה אני? הוא שאל את עצמו. הוא אפילו לא ידע שדראקו הומו. הוא לא חשד לרגע. משתלם להיות בת חשב לעצמו, הן מבחינות בהכל . ואז הוא החל לחשוב לעצמו האם הם יוכלו להיות יחד אי פעם. לרגע הוא חשב להדחיק את המחשבה הזו אך היא כבר נצצה לנגד עיניו, האפשרות שהוא יגלה על הנער שאותו החל להבין רק בימים האחרונים, הנער שהיה הפוך לגמרי מדראקו הבריון, האחד שהכיר. למה אני חושב על זה? זה לא יקרה הוא חשב לעצמו ואז עלתה במוחו השאלה, למה לא? שנראתה לו משעשעת המחשבת תחילה אך כשחשב עליה לעומק הוא בה מבט נוסף הוא החליט לספור את הסיבות למה לא להיות עם דראקו .א. כי הוא בריון , ב. הוא לא הפסיק לרדת עליי, על הרמיוני ורון מאז שהגענו להוגוורסט, ב. אבא שלו אוכל מוות וכנראה שגם הוא יהפוך לאחד . הוא ספר את הסיבות אך הגיע למסקנה שלא כולן נכונות במאת האחוזים, אך האלו שנכונות העלו במוחו כעס על הנער .
דפיקה נשמעה על הדלת. עברו כבר שעתיים? חשב לעצמו אך כשקצוות שיער ג'ינג'ית נראתה מעבר לדלתות הוא נטש כל מחשבה רעה ורץ אל עבר הדלת אך קפא במקומו כשהנער נכנס לתוך החדר ואחריו עוד נער זהה במראהו אליו.

"פרד, ג'ורג'" הוא חייך לעברם.
"היי" פרד נופף אליו.
"אתם לא אמורים להיות עם מולי וג'יני?" הוא שאל. לפי מה שהבין ,דמבלדור החליט לא לספר על האלים לתאומים מסיבות שהארי לא הבין.
"כן אבל אמא התחילה להתנהג מוזר" החל פרד לומר.
"אז חקרנו קצת" המשיך אותי ג'ורג' ,"ובעזרת האוזניעזר וקצת שיקוי שרקחנו אמא פלטה הכל".
"כולל את האוכל שהיא אכלה באותו בוקר" אמר פרד וחיוך קטנטן עלה על שפתיו.
הארי נשך את שפתו התחתונה ,"אז אתם יודעים הכל" אמר.
"כן, זה דיי מדהים ואם תשאל אותי הרמס הוא האל הכי טוב" אמר ג'ורג' ,"קראנו פעם על כל התעלולים שהוא עשה. אומר לזכותו שזה מרשים".
"ג'יני יודעת?" שאל הארי.
"כן, אנחנו סיפרנו לה" הארי נדרך מעט וכעס העיק מעט על ליבו,לפתע פרד שבר את השתיקה, "טוב הארי, בוא נגיע לעניין, אנחנו יודעים שאחינו בטירה בשאול יחד עם נחש-קוסם ,אנחנו מתכוונים ללכת לשם ולהוציא אותו משם. אתה איתנו?".
הארי מיצמץ למשמע דברי התאומים, הוא זכר את בקשתה של ריינה אך נזכר בחברו הטוב והגעגועים החלו לגאות בו. "אני בא" אמר, "מתיי נצא?" שאל כשראה את ג'ורג' מעמיס תיק קטן על גבו.
"אנחנו צריכים קודם לקרוא לה" אמר ג'ורג' ופנה לכיוון הדלת אך זו נפתחה ובה נכנסה ג'ינג'ית שלובת ידיים עם חולצה שחורה ישנה וטיפה גדולה עליה עם כיתוב חצי מחוק -הארי שיער כי החולצה הייתה שייכת לאחד מאחיה הגדולים- וג'ינס כחול וקרוע שאיבד מצבעו ונהפך לתכלכל .
"טוב" אמר פרד ותפס באופן פתאומי בכף ידו של הארי, "אז נצא עכשיו" הוא אמר והדבר הבא שקרה היה שהארי הרגיש כאילו הוא נדחס אל תוך צינור דק.