בנות הקסם

פרק 22

נ.מ. זואי
״הדם של טרטרוס באמת שיגע אותך אבל לפחות בזה אתה צודק״ ניקו אמר בקרירות.
״אתה חצוי, אז מי בכלל ההורה האל שלך?״ ויל שאל, "זאוס״ אמר הרוזן, ״את רוצה לדעת למה אבא שלנו לא אמר לך?״ הוא אמר כשראה את פניה המבולבלות של תאליה. ״למה שהוא יגיד לך?, אני הוכחה שהוא הפר את השבועה שלו לפני כולם, הוא הכיר בי לבד. אף אחד לא יאמין לילד בן 13 שאבא שלו הוא זאוס״ הרוזן אמר. ״אני לגמרי מבינה למה אבא שלנו לא הזכיר אותך, הוא לא רצה שידעו שהבן שלו כל כך רע״ תאליה אמרה ודקרה את הרוזן בחץ שלה, ונזל ממנו דם זהוב. ״את רוצחת, את לא שונה ממני״. ״אני לא רוצחת״ אמרה תאליה, ״אני ציידת. אתה המפלצת שארטמיס ביקשה״ היא הסתכלה לרוזן ישר בעיניים ואני צפיתי בה בהערצה.

העור בצידו השמאלי של הרוזן התקמט והגוף שלו הצטמק, החתכים שהיו בצידו השמאלי של הרוזן  נפתחו והדם האנושי ירד והתערבב עם הדם הזהוב.
״הייתי בן זאוס הכי חזק שהיה אי פעם״ הרוזן אמר, ״עכשיו, אתה אפילו פחות מחצי בן תמותה״ אמרה לין. הרוזן המשיך לנעוץ בתאליה מבט אדיש עד שהתפוגג לאבק, הוא כבר היה מפלצת.

נ.מ תאליה
יצאנו מהמערה בשתיקה, ויל הציע שנישן הלילה כאן, ניקו לא היה חזק מספיק כדי לעשות מסע צללים. אני התכוונתי לחזור לציידות מיד, אבל ויל התעקש שעלי להשאר איתם. הלכתי להדליק מדורה, בתור בת זאוס לא קשה להדליק ניצוצות.
המפלצת במערה שנטף דם זהוב, מה שהיה פעם אחיה הקטן. ניסיתי לדמיין אותו בתור הילד  שעזב את הצבא של לוק. בלי בית, משפחה או חברים. תהיתי איפה הוא היה, מה הוא עבר שגרם לא להיות המפלצת שראינו היום. ורק עכשיו הבנתי כמה היה קרוב ניקו להגיע למצב הזה אם לא היו מוצאים אותו.     זואי התקרבה והתיישבה לידי, ״אני רוצה להצתרף לציידות ארטמיס״ היא אמרה במהירות ובהחלטיות. ״מעולה!״ אמרתי, ״לין יודעת?״ החיוך של זואי דעך, ״היא תהיה כל כל עצובה״ היא אמרה באומללות. ״אחותך רוצה שתהיי שמחה, היא תבין את זה״ עודדתי אותה. ״אני מקווה״ היא אמרה והלכה, כנראה לספר ללין.

נ. מ. לין
מיד אחרי שיצאנו המערה קרסה. כל מה שנשאר היה ערמה גדולה של צמחים קוצניים, כל קרשי העץ והמתכת נעלמו. החזרתי את החרב שלי בחזרה לפגיון וזרקתי אותו על עץ כמו שהתאמנתי במחנה, הוא נתקע בגזע ואני חייכתי בסיפוק. אני מלפני שבועיים הייתה חושבת שכל זה רק חלום, שאין דבר כזה אלים או מפלצות שרוצות להרוג אותי. אבל נדמה שעברו חודשים מאז שאני וזואי הגענו למחנה החצויים. כל כך הרבה דברים קרו מאז, גילינו שאנחנו יכולות לעשות קסמים, שאמא שלנו היא אלה וחיסלנו מפלצות. הרבה דברים בלהיות חצויים הם לא ממש טובים. אבל אם היו שואלים אותי עכשיו אם אני רוצה לא להיות חצויה ולחזור לפנימייה המשעממת. הייתי רוצה להישאר חצויה.
״אני צריכה לדבר איתך״ זואי באה מאחורי ואמרה. הוצאתי את הפגיון והתיישבתי מתחת לעץ, ״בסדר״ אמרתי ברצינות , ״זה נשמע חשוב״. ״אני מצטרפת לציידות ארטמיס״, זואי אמרה במהירות והתיישבה לידי. ידעתי שהיא רוצה להצטרף אליהן, היא אפילו לקחה את החצים הכסופים. אני רוצה שהיא תהיה שמחה אבל.. אני וזואי היינו בכל מקום ביחד, יהיה מוזר להיות בלעדיה. ״אם את באמת רוצה, אז אני לא אעצור אותך״ אמרתי. זואי חייכה וחיבקה אותי, ״אני אתקשר אליך באיריס-נט כל יום״ היא אמרה והלכה לתאליה ליד המדורה, ואני באתי אחריה.
{מעבר זמן לבוקר}
נ.מ. זואי
שמחתי שלין לא כעסה מידי שאני מצטרפת לציידות, אבל ידעתי שהיא עצובה. גם אני עצובה להיות כל כך רחוקה ממנה, אבל איך שראיתי את הציידות ידעתי שאני רוצה להיות חלק מהן. ״זואי, אנחנו צריכים ללכת״ תאליה קראה לי ובאתי להפרד מוויל, ניקו ולין. ״אני אתקשר אליך בערב״ לין אמרה וחיבקה אותי. לין הלכה לוויל וניקו, ושלושתם נעלמו לתוך הצל, בדרך למחנה החצויים.
———————————————————
הסוף