בואי,

פרק 50:

משוכתב50
במשך היום סיימתי עם הכתבה על המיחזור, אפילו דיברתי עם כמה מנהלי סופרים בקשר לחוק הפיקדון, אז דויד נתן לי כתבה עם יותר בשר, כתבה ברמה שלי וטען שאור ביקשה שאכתוב את הכתבה הזאת בשמה, כי היא יודעת כמה זה טוב לי לנשמה. כמובן ששון לא יכול לדעת מכך. לפני הצהריים כזה קיבלתי משלוח של נודלס למשרד, השליח הביא לי גם זר וורדים אדומים והיה פתק משון ׳לאלי שלי, בתאבון יפתי׳. זה אמור להיות רומנטי אבל כל מה שבא לי לעשות זה לקחת את הפרחים האלו ולזרוק אותם לפח, וזה מה שעשיתי, את הנודלס כמובן שאכלתי, הייתי רעבה ממש מכל הכתיבה הזאת.

בסביבות שלוש קיבלתי הודעה משון שהוא עוד עשר דקות מגיע לאסוף אותי, אז נאלצתי להפסיק את הכתבה באמצע ולצאת אל שון מהמשרדים, רק כשיצאתי מהמשרד קלטתי את שון בדיוק נכנס אל הלובי מפלרטת עם נטלי, אותה בחורה שיצא איתה לא מזמן בשביל לגרום לי לקנא. אני מתקדמת אל שון ובדיוק אורן עוצר אותי כשמדבר אלי ומבקש שאשלח לו את הכתבה על המיחזור, אני מנסה לחתוך אותו אבל אז הוא מספר לי כי ׳לקחתי׳ לו את העבודה ושעכשיו הוא כותב פחות כתבות קטנות בגללי. עד ששון הגיע עם נטלי ושם את ידו עלי.

״יש בעיות גבר?״
שון שאל את אורן.
״איתך? לא. אלה תשלחי את הכתבה עוד היום, אם לא תשלחי לי את הכתבה היום דויד יכעס עלי בסוף״
אורן אומר בעצבים.
״בסדר, אשלח״ , ״יחתיכת מתרומם, היא תשלח לך בקצב שלה, גם אם זה עוד שבוע. אתה לא מאיים כאן על אף אחד״
הלב שלי דופק בחוזקה.

״מה אתה מתערב בכלל״
אורן אומר בקביעות.
״מה אני מתערב? אתה לא תדבר ככה אל האישה שלי שמעת אותי?״
שון מתקרב אל אורן באיום ואני שמה את ידי על שון ומנסה להרחיק את שון ממנו.
״שוני, בוא נזוז כבר בבקשה״
אני אורזת אומץ ואומרת בשקט לשון.
״הכל בסדר כאן?״
דויד אומר כאשר מתקרב אלינו.
״הכל מצויין.״
שון עונה בקשיחות, מסתובב אלי אוחז בידי ומושך אותי אחריו.

הוא עצבני, לא קשה לראות זאת וגם אני מרגישה זאת בגלל שהוא אוחז בידי בחוזקה רבה עד שכבר נהיה לי אדום.
אנחנו שותקים שנינו במעלית וגם בדרך לבית שלו יש שתיקה, רק שכשהוא חונה את המכונית, הוא נועל את הדלתות ואומר,
״פעם אחרונה שאת מדברת אלי ברבים, במיוחד לא מבקשת ממני לעשות משהו. אני זה שקובע דברים לא את״
אני מהנהנת לחיוב.
״מבינה?״
הוא שואל אותי ואני שוב מהנהנת לחיוב.

״דברי.״
הוא קובע.
״אני מצטערת״
אני אומרת בשקט.
״פחדת?״
הוא שואל אותי ואני מהנהנת לחיוב.
״ממה פחדת?״
הוא שואל שנית.
״לא יודעת״
אני אומרת בקול שקט.
״פחדת ממני?״
אני מנידה בראשי לשלילה, אבל זה ברור שממנו חששתי.

״פחדת מהמתרומם הזה?״
הוא שואל בעצבים.
״לא. פחדתי מהסיטואציה, שיקרה לך משהו בלתי הפיך״
אני משקרת בקלות.
״את משקרת.״
הוא קובע.
״אני לא.״
אני כן משקרת.