complicated

בית חולים - פרק 5

פרק 6
"אנה" שון אמר ועמד בפתח חדרי "אני יכול לדבר איתך?" הוא שאל בחשש , עיניו היו רכות ומלאות דאגה "ברור" התיישבתי ופיניתי לו מקום במיטתי
הוא נכנס אל מיטתי "אני חושב שאני מפחד" הוא הביט בי בחשש "מפחד?" שאלתי בבלבול "למות , אנה אני מפחד למות" הוא אמר . עיניו דמעו וליבי דפק בחוזקה "למ....למה ש..שתמות?" שאלתי בפחד
הוא משך את כובע הקפוטצ'ון שלו "אנחנו יוצאים למשימה ראשונה מחר " הוא לחש ועיניי דמעו "אתה תצליח , אני יודעת " אמרתי. כרגע הוא צריך חיזוק
"אני אוהב אותך " הוא אמר וחיבק אותי "גם אני אותך שוןשון"
באותו הלילה ישנו יחד מלאי חששות לקראת היום הבא ,
"בוקר טוב ילדים " אבא שלי אמר כשהבחין בנו אוכלים ארוחת בוקר בשקט
"אהמ" אבי ניסה להיכנס למוד רשמי ומשך את תשומת ליבנו "ליאם יגיע לכאן עוד מעט כדי שאתה והוא תוכלו לסגור עניינים אחרונים לקראת מחר " הוא אמר לשון ונאנח , "תראה שון . אני יודע שזה קשה להיכנס לעסק אחרי כל מה שקרה לאמא שלכם . אבל זה לא משחק ואין הוכחה טובה מזאת , אם אתה בעסק אני צריך את כולך . זה ברור ?! " אבי שאל בתקיפות "כן אבא" שון אמר בקול "אני בסדר" הוא זרק את צלחות לכיור ונשען על השיש
דעתנו הוסחה ע"י פעמון הדלת "זה בטח ליאם" מלמלתי והלכתי לכיוון הדלת "תיכנס" לחשתי
הוא היה נראה טוב , הדף ממנו ריח גברי של סיגריות ושל בושם יוקרתי , שריריו בלטו מחולצתו ומנע מימני להתעלם ממנו .
הוא התיישב על הספה הגדולה בסלון וחיכה לשון אני באתי להתיישב על הכורסה אך שון עצר בעדי ואחז בידי "אנה תעלי למעלה" אני כיווצתי את גבותיי "אבל .." הוא נאנח "בבקשה זה דברים שאת לא צריכה לשמוע" נאנחתי בעצב וגררתי את רגליי לקומה העליונה בשקט ,
*שעה לאחר מכן*
הם שם כבר יותר משעה אז החלטתי להצטרף
ירדתי בשקט והתיישבתי על הספה לצד שון "אולי אני יכולה לעזור?" צייצתי בשקט כשראיתי שהם תקועים
"את?" ליאם גיחך הרמתי את גבתי "כן אני" עניתי טיפה יותר בקול "לא נראלי" הוא החזיר . שון הביט בי ביאוש ותפס במפה "תראי , יש פה 3 כניסות ב2 מהן יש יותר מידי שמירה ובשלישית יש פחות מידי שמירה מה שגורם לנו לחשוד , מאוד" הוא אמר . ליאם תפס במפה וגיחך "מה הבעיה נשלח לשם חיילים לבדוק" הוא היה מרוצה מעצמו אבל אני מיד שללתי את הצעתו "ונאבד אנשים? בשום פנים" כעסתי. ולרגע הוא היה נראה מבויש "אם תכנסו מכאן " סימנתי חלק על המפה "אין סיבה שיתפסו אתכם " אמרתי
"ומה אם יתפסו אותנו?" שון שאל "תוכלו לברוח מכאן היישר החוצה" חייכתי . ליאם נשען קדימה וכיווץ את גבותיו "תמשיכי" חייכתי אליו חיוך והמשכתי להשמיע את התכנית שלי שהתגלתה אחר כך די מושלמת
"וזהו" סגרתי את המפה . ליאם נשען אחורה בחיוך "זהו" שון שלח לי חיוך עצוב "טוב אז אני עולה להתקלח " הוא נשק ללחי שלי ועלה
"הכל טוב עם אח שלך?" ליאם שאל אותי
"אני מניחה שאני הבעיה " חייכתי חיוך עצוב . ליאם הרים גבה "את? זה דווקא נראה שאת יותר חכמה משנינו ביחד " הוא צחק
"זה בגלל אמא שלי , היא מתה כשלקחה חלק במבצע של אבא שלי , מאז אח
שלי מתנגד שאקח כל חלק בעסק " סיימתי את דבריי ,
ליאם שתק והניח את ידו על כתפי "אני מצטער"
הנהנתי "אתה רוצה משהו לשתות ? " התנערתי מן ההרגשה הרעה , הוא חשב לרגע ואז אמר "כן"
חייכתי וקפצתי אל המטבח . כשחזרתי הוא עמד עם הגב אליי "אני אגיע. בסדר בסדר אני בדרך" הוא אמר לטלפון והניח אותו על השולחן , "הכל בסדר ?" שאלתי בחשש . הוא סובב את ראשו "כן , כן בטח" הוא נאנח ומשך בשיערו "אני ... אני חייב ללכת " הוא מלמל "כן .." נאנחתי "אתה בטוח שהכל בסדר ?" שאלתי שוב "זאת אחותי הגדולה היא .. חולה מאוד " הוא נאנח "אני צריך ללכת להיפרד עכשיו " הוא השתנק לרגע , "הו" נאנחתי . עיניו היו מלאות חשש שלמרות נסינותיו להסתיר , הצלחתי לזהות ,
"אז כדאי שנזוז" אמרתי בביטחון "מה?" הוא התבלבל .
"אמרתי , שכדאי שנזוז" חזרתי על דבריי . הוא חייך לרגע ואז אמר "לא אנה , את לא חייבת באמת אנחנו בקושי מכירים . זה היה נוראי מבחינתי לבקש את זה ממך" הוא שלל את זה מיד "אז . איזה מזל שאתה לא מבקש" אמרתי בחיוך "אני החלטתי לבד" צחקקתי .
הוא הביט בי מבולבל ואז תפס במפתחות שלו . כשיצאנו הבחנתי ברכב המטורף שלו "Lamborghini Veneno? " לחשתי בהתפעלות "אתה צוחק עליי נכון? , רק 5 כאלו נוצרו אי פעם , 1 נשאר בחברה השנייה הגיעה אל מייסד החברה והשלוש האחרות הוצעו למכירה " . כן אני פריקית של מכוניות ...
"מתמצאת בחומר" הוא צחק וזרק אליי את המפתחות "תהני" , עניי נפתחו "יש!" צעקתי ודילגתי אל האוטו . הנחתי את ידיי על ההגה "זה מדהים" צחקקתי וחגרתי "נו קדימה " אמרתי לו בזמן שחגר.
הנסיעה הייתה מדהימה , נהנתי מכל רגע , וחשבתי שאם גם ככה המשפחות שלנו יאלצו לבלות הרבה יחד . לי ולרכב הזה יש עוד עתיד ,
נעמדנו מחוץ לבית החולים והוא הביט בי במבט בטוח , "אני אחכה פה " אמרתי בחיוך ונופפתי במפתחות " הוא צחקק והנהן .
הוא החל להיכנס פנימה , ולא הביט אחורה .. זה לא ליאם ... להביט אחורה,
*40 דקות לאחר מכן*
הוא פתח את דלת המכונית וסגר אותה בכעס
"אז אני מבינה שלא הלך משהו" אמרתי ברוך
"לא, אני לא נפרדתי ממנה" הוא אמר והביט בי במבט נחוש , "לא?" שאלתי "זה לא הסוף אנה " הוא לחש לי "פאק זה לא הסוף" הוא דפק על חלון המכונית
מיהרתי להתניע , יש רק פיתרון אחד במצב הזה
___________________________
הנה מתחיל האקשןןןןןןן ⁦❤️⁩ אתן לא מבינות מה בא בהמשך !
אז אנה וליאם מתחילים להתקרב🤭