complicated

פרק חדששש - חודש וחצי

*אנה*
העניים שלי נפקחות בעדינות כשאני חשה כאב קל סביב גלגלי עניי "אחח" אני ממלמלת "הו התעוררת . כמה נחמד " אמרה אחות במדים לבנים "אל תדאגי התחושה המוזרה סביב העניים תעלם מעצמה בעוד כמה דקות , זה בגלל ההרדמה" היא חייכה והתקדמה אליי "עברת את הניתוח בהצלחה חומד" היא חייכה "אבא שלך ואח שלך כאן בחוץ אני אלך לקרוא להם" היא חייכה ויצאה . אח שלי כאן בחוץ? זה אומר שהם חזרו!
הדלת נפתחה ואדי צעד פנימה בצעדי ענק "אנה!" הוא צווח ועלה על המיטה על מנת לחבק אותי
"אדי" צחקקתי ואחזתי בו "איך הבית ספר בנתיים?" שאלתי ישר , אני כל כך מקווה שהולך לו טוב
"ממש כיף! יש לי מלא חברים ואבא כל יום לוקח אותי לאכול גלידה אחרי בית ספר במקום ארוחת צהריים!" הוא צווח ואני צחקתי "אוי לא" צחקקתי
הדלת נפתחה שוב ואבי נכנס "גלידה לארוחת צהריים?" שאלתי במבט מאשים "מלשן" אבי גער באדי .
יכולתי להרגיש די שלמה ומאושרת ברגע כזה , כי מאז זמן רב אני מרגישה משפחתיות אמיתית . ובכל זאת
הם לא כאן , "אדי לך תקנה לך מקדונלדס או משהו" אבי ציווה "אני גם רוצה , תביא לי את הארוחה הכי גדולה , והפתעה כמובן" קרצתי לו , פאק אני רעבה כמו זאב
אדי צחק ויצא מן החדר בדילוגים . "אני רואה שאתה ואדי ממש התקרבתם" ציינתי לשבח את הקשר שלהם . "הוא הילד שלי , ציפית לפחות?" הוא חייך , ולדמיין שלפני כמה חודשים הוא היה ילד נטוש "הוא הכל עבורי בזמן האחרון , שחכתי כמה זה מרענן ומרגיש טוב לעצור את כל היום שלך כדי להוציא את הילד מהבית ספר , והוא מספר לך על כל הדברים בבית ספר " הוא מחייך
"אם כבר מדברים , איפה הם ?" אני שואלת בקול נמוך
"הם יצאו לפני בערך 40 שעות , הם צריכים לחזור בכל רגע" הוא אמר בשקט "אני לא מבינה בכלל מה הם עושים שם "
אבח הרים את מבטו הכאוב , "מה שהם צריכים לעשות , תעזבי את זה אנה . הם יחזרו ואת צריכה לנוח" הוא אמר לי ואדי בדיוק חזר כשבידו שקית עם ריח משגע ,
לאחר כמה שעות הרופאים הודיעו לי שעוד שלושה ימים  לדעתם אוכל לחזור הבייתה , ואני חייכתי למרות שהוא הבטיח לי שהוא יקפיץ אותי הבייתה אחרי הניתוח ,
אני לא מפסיקה להתקשר  . 'השיחה מועברת למשיבון' לכי תזדייני
השעה שלוש לפנות בוקר ואני בוהה בתקרה כשהטלפון  שלי מצלצל , אני ממהרת לענות כדי לגלות את קולו של אהובי ,
"אנה?" הוא שאל ודמעות מעט חנקו אותי .
"ליאם" אני נחנקת לחלוטין "אלוהים , כמה טוב לשמוע אותך" הוא חצי נאנח וחצי קובע נחרצות .
"איפה אתה ליאם? אתה בסדר?" אני שואלת אותו במהירות
"אני בסדר בייב , אנחנו נחזור עוד יומיים גג ואני אבוא ישר אלייך , תכיני לי מקלחת כי אני מסריח בטירוף" הוא מצחקק ואני צוחקת ביחד איתו
"אתה פצוע?" אני שואלת את מה שהכי פחדתי לשאול "לא משהו רציני" הוא אומר "איך עבר הניתוח?"
"די בסדר , הם ישחררו אותי או מחר או עוד יומיים" אני אומרת לו
אנחנו ממשיכים לדבר והמועקה מעט משתחררת לי כשהוא משכנע אותי שהכל בסדר , כשאני שואלת אותו אם הוא רעב או צמא הוא צוחק ועונה בקול בטוח שהוא בסדר למרות שאני יודעת שלא אכל יומיים ושתה כנראה ממש מעט
אני מפצירה בו לשתות והוא לועג לי , ולאחר כמעט שעתיים אנחנו מנתקים את השיחה והוא מבטיח שהפעם הבאה שנדבר . תהיה פנים מול פנים,
יום למחרת אני כבר חוזרת למיטה הרכה שלי וכל מה שנותר לי זה לחכות לו ,
"אז מתי את חוזרת?" רון  שואל אותי בטלפון
"שבוע הבא . אני מניחה " אני עונה לו "בנתיים אני משתדלת להישאר שפויה , אני ממש צריכה חולצות בית ספר אבל .. אולי נלך מחר?" אני מציעה , יש שתיקה על הקו לכמה שניות "בטח אבל את לא צריכה אממ לנוח?" הוא מציע ואני מבטלת אותו מיד "רק חצי שעה לקניון וחזרנו" אני אומרת לו והוא עונה בחיוב , אז אנחנו קובעים ואני מנתקת שוב ,
"אנה" הדלת שלי נפתחת בסערה ומבטו של אבי מתגלה אליי מלא סערת רגשות
"הם כאן" הוא אומר ולוקח לי כמה דקות לעכל את מה שהוא אומר אך כשאני מבינה את פירוש המילים אני קופצת מהמיטה ומזנקת לסלון
שם הוא עמד , מביט בי בעיניים שחורות ומחייך .
אני קופצת לזרועותיו וחשה את עורו המקועקע נמתח סביבי "אתה חי" אני מתייפחת לכתפו ומרגישה את אחיזתו מתהדקת סביבי
כשהוא מניח אותי . אני לוקחת שנייה כדי להביט בו , הוא כולו חבול ופצוע , וחולצתו השחורה כנראה ספוגה דם יבש , פניו פצועות ומדממות ,
"או ליאם" אני מניחה את כף ידי על פי ודמעה זולגות מעיניי , אני מקבלת את שון גם כן , הוא גם פצוע . אבל לא כמו ליאם
שעה קלה אחר כך אני ויליאם בחדר , הוא אחרי מקלחת ועדיין פניו נראות כל כך רע , טוב זה סקסי בטירוף אבל עדיין ,
"תן לי לטפל בך " אני מבקשת בעדינות ומיישבת עליו
הוא בוחן אותי בזמן שאני מחטאת את הפצעים הפתוחים וחובשת אותם ואת הפצעים היבשים אני מורחת במשחה כדי שלא תשאר צלקת על פניו , כמעט לפני שאני מסיימת , מבטו נודד אל בטני ,
רק שלא יבחין בה , הצלקת המכוערת מהניתוח .
עבר כמעט שבוע והתפרים נספגו ברובם והשאירו רק צלקת קטנה שכנראה תעבור עם הזמן , ובכל זאת היא שם ,
אני מרגישה את ידו מטיילת על גבי ובשנייה הוא חשף את בטני , אני נרתעת לאחור ולוקחת שנייה להבחין מבטו הבוחן את הצלקת הקטנה.
אני גונחת בעצב ומכסה את בטני , אני יורדת ממנו
"אנה" הוא מנסה לתפוס את תשומת ליבי "אני יודעת שהיא מגעילה והלוואי ולא היה לי אותה " אני מתיישבת בישיבה מזרחית מולו "זה ממש מגעיל?" אני שואלת בין דמעות קטנות שנוחתות על לחיי ,
הוא קם מעט ומרים את סנטרי אליו "גם אם ממש תשתדלי" הוא אומר לי בקולו העמוק "לעולם לא תהיי מגעילה " הוא אומר ומתרסק על שפתיי,
הוא מתיח אותי על המיטה כשהוא מעליי .
אני מרימה מעט את אגני כדי שיפגוש את שלו , ידו נתפסת על מותניי מושכת אותי מטה
הוא נזרק לצידי "לעזעזל לפעמים אני לא יודע אם אני אצליח לעצור את עצמי" הוא אומר ואני מגחכת
מטפסת מעליו "רק עוד קצת" אני אומרת "הרופא אמר להמנע מיחסי מין לפחות חודש וחצי" אני מצחקקת "הו באמת?" הוא פוער את עיניו "כן!" אני צווחת "רציתי להביע התנגדות מאחר וחיי המין הסוערים שלנו כל כך מטיבים לנו , אבל מסתבר שזה קצת כמו שיעור ספורט , כשיש פתור מהרופא אי אפשר להתעלם ממנו" אני אומרת והוא מצחקק
"אני לא יכול לחכות להראות לך מה זה" הוא אומר לי ברצינות
"חודש וחצי ליאם , תהיה חזק"
הוא מחבק אותי "אז חודש וחצי"

-----_-----------
חזרתי ביצ'סססססס
אממ אני אשתדל להעלות פרק כל יום או יומיים אז תהיו עקביים😬
תראט לי אהבה על כך שחזרתי ותמלאו את הרף עד מחר כדי שעל הבוקר אוכל להעלות לכם עוד פרק וככ  תוכלו לפתוח את היום עם מנת ליאם ואנה היישר לוריד 🌝🥀
20הצבעות
10 תגובות