complicated

יורש

"אז . אני אשחרר אותך בעשרים דקות הקרובות רק כדי שתוכל להרגיש את הלחץ האמיתי" התיישבתי מולו
"מה שאתה מרגיש עכשיו זה סתם לחץ סתמי אבל מה שתרגיש בעוד עשר דקות זה .  זה היה משהו" צחקתי בקול גדול
"בבקשה . אני אתן לך מה שתרצה " הוא התחנן
"אוהב את הגישה שלך , אבל לא . זה לא היה כזה קל "
סימנתי לאחד הבחורים לידי להעביר לי את הנייד שלי
"אנחנו נצלם תמונה לאבאלה שלנו ונדרוש ממנו להגיע לכאן עם 3 מיליון דולר חדשים דנדשים והסכם טריטוריה" אמרתי כאילו אני מסביר לילד קטן
"עכשיו דין . אתה יודע מה זה... הסכם טריטוריה?
לא ?, טוב זה הסכם שאני ואבוש נחתום עליו ואז אתה לא תוכל יותר להיכנס לעיר הזאת בחיים , כן אתה מנודה מניו יורק או . שכל בנזונה שקצת מעורב בעולם שלנו יוכל לזיין אותך בתחת מתי שיתחשק לו" צחקתי וצילמתי אותו .
הוא התנוענע ונהם ונהפך לעוד יותר אדום ואז גם סגלגל אבל אני . ישבתי בצד וקראתי עיתון
"ניו יורק הזאת עוד תהרוג את כולנו , לא יאמן איזה סוטים דוחים יש כאן , תראה מה זה ילדה בת 13 " ניענתי את ראשי "היי אתה " אמרתי לבחור שעמד ושמר על הכניסה "תברר לי מי זה בסדר?" ביקשתי ומסרתי לו את העיתון
"תהפכו אותו בחזרה ותקשרו אותו לכיסא אני הולך לישון" אמרתי בסמכות ונכנסתי לחדר המנוחה
***
"בוס הוא כאן" נכנס אחד החיילים שלי לחדר בזמן שניהלתי שיחה
'" או" אמרתי ברצון ויצאתי אל חלל המסעדה החשוכה
"מקס!" פרשתי את ידיי כשנכנסתי לחדר "הנה הבן שלך '' הצבעתי על דין שהיה קשור בכיסא
"עכשיו אתה בטח תוהה במה הוא סיבך את עצמו כדי להגיע למצב כזה " התיישבתי והזמנתי אותו לשבת גם
" תשמע ליאם בוא נסגור את זה טוב , אני בטוח שהדביל הזה הכניס את עצמו לצרה הנוראית הזאת בזכות השכל המאוד גדול שלח . אבל בוא נפרד כידידים נחתום על ההסכם אתה תיקח את הכסף ואני אקח את הכישלון הזה"
נדמה שהבן הוא לא היחיד שזקוק לשיעור. טענתי את האקדח שלי וכיוונתי לדין
"רגע ליאם , בוא בבקשה אל תהיה פזיז" הוא ניסה להרגיע אותי
"בבקשה , הוא הילד שלי האחרון שנשאר לי אני מתחנן" הוא כמעט בכה
"כן" הורדתי את האקדח "הוא הילד האחרון שלך"
הוא הביט בי במבט מבולבל
"תסתכל עליו . הוא במצב הזה כי אמר לבחורה שלי לעזוב אותי , הכל התדרדר שהוא איים לאנוס אותה אבל על העיקרון . הוא פגע במשפחה שלי ,
ואתה יושב פה קורא לו כישלון? שיכול להיות שזה היום האחרון שלו כאן?"
הטא הביט בי במבט מלא דמעות "שמור על המשפחה שלך , תחתימו אותו על החוזה ותביאו את הכסף לבית הבטוח" ציוותי ויצאתי משם בתריקת דלת .
השעה היא בערך שש לפנות בוקר . אני מתכנן להיכנס כמו רוח רפאים ישר למקלחת שאנה לא תראה את הדם וליהכנס לישון איתה , כל התכנית שלי אומרת לי 'חחח ' בפנים כשאני פותח את הדלת ואנה יושבת עם דמעות בעיניים מביטה עליי בסוג של ...דאגה
"ליאם" היא נאנחת ורצה אליי , היא נדבקת אליי בחיבוק "יש מישהו בארון" היא מתייפחת לתוך חזי
"הוא רצה להרוג אותי" . לעזעזל! לא שלחתי לכאן מישהו שישמור עליה?!
"הכל בסדר בייב" אני מרגיע אותו שולף את האקדח והולך איתו מלפנים . אנה צועדת מאחור בעדינות ומצייצת מעט כשאני פותח את הארון
"פאק" אני נבהל לרגע . זה זה החייל שלי? למה הוא קשור בארון? אני מתחיל לצחוק ולא מוצא רגע לעצור
"ליאם למה אתה צוחק " אנה שואלת בקול שקט ומודאג "ליאם?" היא גוערת בי
"בייבי מה עשית לבחור המסכן? אני שלחתי אותו אלייך"
עיניה נפערות והיא מניחה את כף יד על פיה "אוי"
אני חודל לצחוק ומשחרר את הבחור מכל ה.. מה זה בכלל? סלוטייפ ? אזיקונים? אני יודע למה קניתי את האזיקונים האלו ... לפני שידעתי שהיא בהריון תכננתי ללמד אותה כמה דברים קצת ... שובבים ,
"בוס , אני לא מבין אפילו למה שלחת אותי . היא הורידה אותי בשניות" הוא אומר בלעג "אני הולך ... להתאמן" הוא ממשיך בטון של בושה
"כדאי" ואני משתמש בטון הסמכותי שלי כדי להרגיע את המצב .
כשהוא הולך ואנה מעט נרגעת אני מרשה לעצמי להיכנס להתקלח
"בייבי אני יוצאת" אני שומע אותה צועקת מהסלון .
הממזרה הקטנה הזאת , היא בטח חיכתה שאני אכנס להתקלח כדי שהיא תוכל לצאת בשקט אבל , אני קצת יותר מתוחכם ממנה . אני לוחץ בזריזות על מתג בטלפון שלי ויוצא מהמקלחת שהמגבת כרוכה סביבי .
"את לא תעזבי את זה אה? ידעתי שזה טוב מכדי להיות נכון "
עינייה היו מלאות אשמה "אני רק רוצה לראות אותו'' היא לחשה
"לראות אותו?!" זעמתי "אין מה לראות אנה " התקדמתי אליה בכעס "הבחור שק של עצמות שבורות ודם"
היא מניחה את ידה על פיה "כן אנה , היו לו תוכניות כל כך זדוניות כלפייך " אני נעצר כשהיא פוגשת את הקיר
"הוא לא מי שאת חושבת שהוא , הוא הרבה יותר מזה . יותר מסוכן , יותר חכם" הרמתי גבה
"אני יוצא לשם כדי להגן עלייך ואת מתגנבת מאחורי הגב שלי?" היד שלי מונעת ממנה לזוז
"לעזעזל" גנחתי בזעם והתקדמתי לחדר השינה 
שלפתי טרנינג אפור ובוקסר מהמכירה כדי ללבוש אותם .
"בייב" שמעתי קול כל כך רועד וכל כך שקט שזה פשוט הוציא לי את הלב מהצלעות . היא כל כך תמימה וכל כך פגיעה ואני הורס אותה בכל נגיעה ובכל מילה
"אני אוהבת אותך" היא לחשה ונשענה קלות על המשקוף כשהיד שלה רועדת , אני לא רציתי להביא אותה למצב הזה ממש לא
קמתי אליה בשקט ונעמדתי מולה "כן טוב" גיחכתי "אני לא רציתי להיות זה שהורס לך את כל הסיפור המושלם הזה עם דין"
העיניים שלה נראות שואלות "אני לפעמים שואל את עצמי אם זה היה אני , אם אני זה שאת חלמת עליו?"
היא מנענעת בראשה "מה?" העיניים שלה מפלחות את ליבי.
"אני שואל את עצמי , אנה" אני מתקרב אליה' "מה אם אני לא גבר החלומות שלך? אני יודע שדין כן, או לפחות מה שהוא גרם לך לראות " היא מתיישרת "אני נושאת את הילד שלך"
"אז?" העיניים שלה נפתחות " לעולם לא התכוונתי לוותר עליך" היא גוערת בי "מהרגע שנכנסת לבית שלי בגסות רוח ועד עכשיו"
אני כמעט משתכנע "את יודעת מה עשיתי היום?!" אני צועק "אני הגנתי עלייך! ואת שוב רוצה לברוח!" הקול שלי כל כך חזק שאפילו האוזניים שלי שורפות , אולי מהעלבון אולי מהצעקה.
"ליאם תרגע"
"לכי תזדייני אנה " אני אומר בשקט והיא מניחה יד אחת על הבטן שלה
"לכי" אני לוחש "מה?" היא מיבבת "את לא רוצה להיות כאן" קבעתי "אני לא רוצה אותך כאן "
'ליאם " היא מתקרבת אליי "אל תגעי בי " ביקשתי ממנה
"כמה שאני אוהב אותך , את עושה אותי חלש וכמה שנראה שאני זה שהורס אותך זאת את שפשוט עושה לי פינוי בינוי על הלב ואני לא יכול" הדמעות איימו פאקינג לפרוץ
"אז תלכי לחדר ותכנסי למיטה ואני אשן בסלון "
"ליאם בבקשה , אני אוהבת אותך " היא מניחה את היד שלה על החזה שלי , אני עוצם את העיניים שלי ומרים טיפה את הראש שלי "אני פישלתי אני יודעת" היד השנייה שלה נוגעת בי
"אבל אנחנו נלחמים זוכר?"
"יש על מה להילחם?" שאלתי אותה בתקווה "בטח שיש, אנחנו נלחמים קודם כל המשפחה שלנו ואחר כך על האהבה שלנו ובסוף כל החברות שלנו " היא אומרת "לא חייב בסדר הזה"
"את " אני תופס אותה במותנייה "את הכל " אני דוחף את האף שלי לשקע הצוואר שלה "אני פשוט לא יודע כמה טוב לך איתי " אני נחוש להסביר לה לאן היא נכנסת
"הילד היה היורש שלי" אני מוריד אותה "מה?" היא שואלת
"זה העולם שלנו , שלי ושלו" אני שונא את המבט שהיא עושה לי עכשיו
'' אוקיי"
----
חזרתי ? אחרי מחשבה החלטתי שהאושר שבכתיבה עדיף לי מציונים בתעודה