תשוקה בוערת

פרק 9

"אני מתה מעייפות מתי כבר נגיע" ניקול התלוננה בזמן הטיסה שלנו לקליפורניה. עלינו על הטיסה הראשונה מניו יורק. היא החליטה להצטרף אליי ל'מסע'.
לקחתי כמה ימי חופש מהעבודה במשרד.
אני לא סטוקרית ולא באמת רציתי לעקוב אחרי ליאו, חשבתי שמצד שני זאת יכולה להיות הזדמנות לטייל קצת. והנה אני פה, על המטוס עם מישהי שבחיים לא חשבתי שאני אראה אותה שוב. אם ההורים שלי היו יודעים שאני נמצאת איתה, הם היו מתחרפנים.
ניקול נראתה יותר מטופחת ונשית עכשיו אחרי שהתקלחה והתלבשה בבגדים שלי, אבל עדיין היה אפשר לראות שהיא מסוממת.

כשנחתנו בקליפורניה עלינו על אוטובוס שלקח אותנו לקליסטוגה. כשהגענו התחלתי לחפש מלונית קטנה שנוכל להישאר בה.
עצרנו בפונדק חמים ונעים והזמנתי שני חדרים נפרדים, לי ולניקול.
כשהגעתי לחדר, התקלחתי ולבשתי שמלה לבנה קיצית פשוטה, שתתאים לאוירה.
לעומת ניקול שנדחפה לחדר שלי וחיטטה לי במזוודה.לא היה לה שום בגדים, היא פשוט באה לבית שלי כהומלסית.
היא מצאה לה שמלה אפורה וחשופה שקטנה עליה בכמה מידות. היא נראתה ממש זנותית. אני וניקול נעלנו נעלי סניקרס גבוהות ואז יצאנו, לחפש מה לעשות בעיר הקטנה.

אחרי שאכלנו גלידה ואינספור רגעי שתיקה ביני לבין ניקול, הגיע הערב. התהלכנו בין הרחובות והבתים, עד שניקול מצאה לנו מה לעשות.
הגענו לבית עץ ענקי שהיה מרוחק משאר הבתים, נשמעה מוזיקת רוק רועשת ואורות היו דלוקים מסביב לבית.
ניקול גררה אותי למקום המפחיד הזה.
היא הציצה לחצר האחורית של הבית וכך גם אני עשיתי. ראינו חבורת אנשים שישבו על שרפרפים קטנים מסביב למדורה. כולם לבשו שחור. הבנים היו לבושים בז'קט מעור בצבע שחור, והבנות לבשו בגדים מינימליים בצבעים כהים והיו מאופרות בכבדות. פה כבר התחלתי לפחד? אולי הם חברים בכנופיה? זה מה שחסר לי עכשיו... ידעתי שניקול תכניס אותנו לבעיות.
"בואי" ניקול משכה אותי לעברם ואני ניסיתי לשחרר את ידי ממנה, אבל ללא הצלחה.
היו שם בערך חמישים אנשים אם אפשר להגיד. חלק לא שמו לב שאני וניקול נדחפנו ל'מסיבה' הזאת והתעלמו מאיתנו, והיו כמה שהתקדמו אלינו. ניקול שחררה ממני ונצמדה במהרה לבחור כלשהו שעמד לו עם סיגריה ביד ובקבוק בירה. מה הולך איתה? הוא בתגובה כרך את זרועו המקועקעת על כתפה של ניקול.
למה היא עשתה את זה? הבחור הבלונדיני לחש לה משהו באוזן והיא צחקה. הם התקדמו לעבר החנייה ושם הם נעלמו.
הם הלכו להזדיין? ברצינות? זה היה כל כך ידוע.
שאר האנשים התפזרו ואני נשארתי לבדי, עומדת במקום כמו פסל.
התקדמתי לעבר הכניסה האחורית של הבית ונכנסתי. הבית היה כמעט כולו עשוי מעץ אבל גם עם רהיטים מודרניים.
הוא נראה רגיל לגמרי אך מבולגן. כוסות פלסטיק אדומות ובגדים היו מפוזרים בכל מקום, בקבוקי בירה ישבו להם בכל פינה. במילה אחת, סירחון. במיוחד הריח שהיה באוויר. של סיגריות, זיעה ושתייה חריפה.

הרגשתי לא נעים בזה שאני מסתובבת וחוקרת כל מרום בבית שהוא לא שלי, אלא של אנשים מוזרים בהחלט. אבל לא היה לי משהו אחר לעשות. אם זה בין להיות שם בחוץ בין אנשים מפחידים לבין להסתובב בבית לא מוכר, אז ההסתובבות בבית הזה עדיפה יותר.
עברתי במסדרון הארון שהיו בו לפחות חמישה חדרים. כל צעד שלי על רצפת העץ, נשמע רעש מנעליי.
פתאום נעצרתי לשמע קולות בוקעים. שמעתי זמזומים מעבר לדלת עץ השחורה והחלטתי לפתוח אותה, ולהציץ קצת.
החדר כולו היה חשוך ורק כשנכנסתי נכנס קצת אור מהמקום שבו עמדתי, נראה היה שנמצא בחדר הזה מישהו, אבל לא ראיתי אותו. אבל הוא ראה אותי.
"תמסרי לגייב הזין הזה שיפסיק לשלוח אחת מהזונות אליי" קול גברי כבד נשמע.
כנראה שהוא שם לב אליי ונשיומותיי החזקות.
"אני לא אחת מהן" הודעתי לו במפורש למרות שידעתי שאני פשוט צריכה להתעלם ממה שאמר, ולצאת מהחדר. זה לא הבית שלי.
יצאתי בשקק וסגרתי את הדלק בשקט, כדי לא לגרום רעש נוסף. הרגשתי מובכת אז יצאת בחזרה לחצר. אוקיי אן זאת פעם אחרונה שאת עושה שטויות, ונכנסת לבית של אחרים שאת לא מכירה מכירה.
איפה ניקול לעזעזל? מה אני יעשה פה לבד?
במקופ לעמוד במרכז, הלכתי לצד הגדר והסתכלתי על כל האנשים האלה.
הם נראו בני עשרים פלוס ואפילו שלושים.
לחלק מהגברים היו זקנים ושפמים ולבנות היו פנים עכורות ממש.
הסיטואציה הרגילה שאני מכירה רק ביותר גרוע.
הנשים נמרחות על גברים בלי בושה.
רק שפה המצב היה יותר גרוע. הלכתי פעם לכמה מועדונים וברים, למרות שלא היו הרבה פעמים, ידעתי מה הולך שם.
חלק מהאנשים התיישבו על הדשא וחלקם עמדו בקבוצות. בכל פעם שגבר כלשהו נגע בבחורה היא נאנקה וגנחה בקולניות. הייתי ממש בהלם.
הגברים נגעו להן בשדיים, שזזו מצד לצד והיו חשופים לעיני כולם.
"הנה את" שמעתי את צעקתה הצווחנית של ניקול, שהתקדמה אליי. השמלה שלבשה שהייתה שייכת לי, כבר הייתה מקומטת. הליכתה הייתה עקומה בדרך אליי וככל שהתקרבה אליי, אפשר היה לראות האיפור השחור שנמרח לה מסביב לעיניים.
"איפה היית חיפשתי אותך בכל מקום" אמרה וריח חריף של אלכוהול יצא מפיה.
זה לא הגיוני כי היית עסוקה בלזיין בחור רנדומלי שלא הכרת בגלל.
"בואי נסתובב קצת" אמרה ושוב משכה את ידי בחוזקה לעבר הבית. מה היא רוצה לעשות שם? אני כבר לא מכירה את ניקול יותר.
היא נכנסה חדר חדר ותוך כדי אני מנסה להוציא אותה מתוך הבית. זה באמת כבר לא נעים. מה שחסר לי זה להיתקל בבחור שדיברתי איתו בחדר החשוך ההוא.
"ניקול תעזבי אותי צריך לצאת מיפה" אמרתי בשקט. השתחררתי ממנה והלכתי לעבר דלת הכניסה. אין מצב שאני נשארת פה עוד שנייה.
נתקלתי בחזה מוצק של גבר, זה היה כואב.
החזקתי את ראשי והתרחקתי קצת ממנו.
"מי את לעזעזל ומה את עושה פה" שאל אותי, התרחקתי ממנו עוד והסתכלתי על פניו.
עורו היה שזוף בצבע כמעט כתום ושמנת, שיערו השחור והארוך היה אסוף בקוקו גבוה על ראשו.
תווי פניו היו כמעט רצחניות ונראה היה שהוא שהוא אכזרי ומרתיע בפני אנשים. ניסיתי שלא להתמקד בגופו המרשים אבל לא יכולתי להתעלם מהשרירים המרהיבים שלו שנתחו מתחת לגופייה השחורה שלבש.
ניקול הסתובבה לכיווננו ואז דחפה אותי אליו שוב. היא התחרפנה? נמאסה עליי ההתנהגות המשוגעת שלה.
"לכי תמצאי לך זיון סוף סוף" ניקול דחפה אותי לעבר הבחור הזר הזה ונפלתי עליו שוב. הוא החזיק אותי בשתי ידיים ויצב את עמידתי. איזה בושות פשוט לא להאמין.
פתאום משום מקום קפץ הבחור מהחצר שהיה עם ניקול לפני כמה דקות. הם נעלמו לתוך החדר הקרוב ביותר במסדרון.
הסתכלתי בפעם האחרונה על הבחור הקשוח וחזרתי הפעם לכניסת הבית. התיישבתי על המדרגות ונשענתי על עמוד כלשהוא.
עצמתי את עיניי וחיכיתי שהסיוט הזה יגמר. רציתי ללכת כבר מיפה אבל לא רציתי להשאיר אותה לבד, בבית הזוועות הזה.
נכון שהיא התנהגה אליי לא יפה, אבל אני לא יכולה פשוט להשאיר אותה פה וללכת. אני יודעת שהיא גם ככה במצב קשה.
האמת, שריחמתי עליה. קצת.

פקחתי את עיניי ברגע ששמעתי את צעקותיה של ניקול. נעמדתי ורצתי לכיוון הבית, לעבר הקול שנשמע. לפתע הופיע הגבר שנתקלתי בו לפני כמה רגעים. הגבר השזוף שחור השיער, והחתיך.
הפעם התעלמתי ממנו וחיפשתי את ניקול.
אולי מישהו עושה לה משהו? אולי משהו קרה לה והיא צריכה את העזרה שלי?
"היא בסדר" אמר קול מוכר מאחוריי.
"ואיך אתה יודע את זה?" הסתובבתי אליו ונעמדתי מולו.
"חבר שלי מזיין לה את הצורה זה למה"