בת הדרקון האדום

העימות

זה היה עוד יום שטוף שמש, כמו ימים רבים באותה העונה באוסטרליה. הן טיילו על השביל שליד המדשאות הגדולות של פנימיית ווסטנהיים הגדולה. קיילי המשיכה לדבר אל קיארה, וקיארה המשיכה להנהן בשקט בכל סיום משפט של קיילי, למרות שלרוב היא לא שמעה אותו. לא באמת. הימים שטופי השמש היו תמיד נקודת חולשה בשבילה. דומה מידי לגן עדן, לברית המערב, למסעות ברחבי הממלכות. קיארה ידעה שהיא נוסטלגית, ואחוזת געגועים, אבל היאוש שבזיכרון כרסם אותה מבפנים. מידי פעם היא שמעה את קיילי אומרת מילה כמו "קסם" או "דרקון" שהקפיצו אותה לרגע, אבל מיד החזירו אותה לזכרונות. חוט המחשבה נקטע כשהיא שמעה צעדים ממעלה השביל שלפניהן. שלושה בנים לא גבוהים במיוחד ירדו אליהן באיום, או לפחות, ניסו להיות מאיימים. קיארה הייתה מזהה אותם בעיניים עצומות: מארק, רוי ודילן. רוי ודילן היו השפוטים של מארק, או, כמו שקיילי נהגה לכנות אותם "קראב וגויל גרסה שתיים". את מארק קיילי תיארה כיותר גרוע מאמברידג' (למרות שרגע לאחר מכן, היא הכריזה שאין דבר שגרוע יותר מאמברידג'. קיארה החליטה שלא להתווכח). "אז הנה החנונית והנערה על מיוט." אמר מארק בחיוך מגוחך "זה לא שיפור גדול..." 'קראב' ו'גויל' צחקקו. "מה אתה רוצה הפעם מארק?" שאלה קיילי בעצבנות, והפנתה בחדות את ראשה הצידה בשביל לסלק תלתל בלונדיני שובב שנכנס לעינייה. "הו, את יודעת. אני במצב רוח לצחוק על מישהו, ואת פשוט מבקשת את זה." קיילי וקיארה גלגלו עיניים, ומארק האדים. הוא לא היה רגיל שלא מתייחסים לאיומים שלו, דבר שהיה אמור לקרות מזמן, היות ששתיהן מעולם לא שמו אליו יותר מידי לב. קיארה בחנה אותו. הנער הזה איים עליה בלי שמץ של מושג שהיא יכולה להרוג אותו ברגע. היא הרגישה תחושה של עקצוץ במעלה כפות ידיה כשהיא חשבה על הסיפוק של לשלוח לעבר מארק המסכן כדור אש בגודל של טקסס. יהיה נחמד לראות את המקום הזה נשרף... היא חשבה לעצמה. מארק פקק את צווארו בקול מגעיל. הבנים התחילו להתקרב אליהן, וקיארה הרגישה את העקצוץ בקצות אצבעותיה מתחזק, וצמרמורת מוכרת תפסה אל כתפיה, ואז אל עורפה. ברגע אחד של אימה היא הבינה שהיא שומעת קול באחורי ראשה.  "תעשי את זה..." אמר תני להקול, המוכר באופן מפחיד. 'יהיה טוב הרבה אם תני לי לצאת... תעשי את זה!" היא הרגישה את העקצוץ והרגישה את ידיה מתחממות. היא ידעה שאסור לה, אבל התחושה המסממת התגברה על חושיה. היא הרימה את ידה בכוננות ו- לא.  אם היא תעשה את זה כבר לא תהיה דרך חזרה. המפלצת תשתחרר. אסור לה. היא קלטה מעט מאוחר מידי את היד שמתרוממת אליה באיום, והיא התחמקה בצורה אלגנטית ממש בשניה האחרונה, לפני שהאגרוף של מארק נפל למטה. "באמת בנים?!" צעקה קיילי. "אתם טיפשים עד כדי כך?! מי מתחיל מכות מול המגורים של המורים?!" הבנים ההמומים הסתכלו על קיילי בזעם בשעה שהיא הצביעה על הבניין ממול והתחילה לצחוק צחוק מרושע. הם ברחו בצורה מגושמת חזרה למגורי הבנים.
-
"מה זה היה שם?" שאלה קיילי. הן הגיעו לחדר שלהן המגורים הבנות, שהיה מלא עד אפס מקום במיניאטורות, ספרים, ופסלים ששל מפלצות מהמבוכים ודרקונים או מכל משחק או ספר פנטזיה אחר. "למה את מתכוונת" שאלה קיארה. היא הרגישה את הצביטה הקטנה הזאת מעל בית החזה, שבני אדם מכנים 'אשמה'. "לרגע אחד שם, מול מארק-פוי וקראב וגויל (הערת הכתבות: סליחה על זה. היינו חייבות. זה בא בטריו.) את פשוט קפאת. את נראת מפוחדת ממש, כאילו בסגנון של אימה טהורה. לא חשבתי שזה בכלל אפשרי אצלך". "אני..." קיארה התחילה לומר, כשהבינה שהיא לא מסוגלת לסיים את המשפט. היא הפנתה את הגב לקיילי והעמידה פנים שהיא מתעניינת מאוד באותו פסל מקרמיקה של פיית עצים. "למה את תמיד מרחיקה את עצמך מכולם?" שאלה קיילי באגביות, אבל לטון שלה נכנסה קצת רצינות. "אני מתכוונת, לקח לי נצח לשכנע אותך לדבר איתי, ואפילו יותר זמן לשכנע אותך לשחק איתי מבוכים ודרקונים, וליטרלי כולם חוץ ממארק רוצים לשחק איתי מבוכים ודרקונים. האמת שאני חושבת שהם פשוט צוחקים עלי דרך זה, אבל בכנות לא באמת משנה לי, זה מבהיר את הנקודה, אז... למה?" קיארה פתחה את פיה בשביל לענות את התירוץ הרגיל: 'לא כולם הם משוגעים כמוך, קיילי', אבל אף מילה לא יצאה מפיה. במקום זה, גופה התקשח, ושדה ראייתה האדים. היא הרגישה עוד תחושה מוכרת עד כדי כאב, אבל זה היה כאב שונה לחלוטין. כל החושים שלה צרחו, ידיה נסגרו לאגרופים, והיא הזדקפה בצפייה לגרוע מכל, כשהבינה שהוא קורה קומה מתחתיה. "קיארה..?" "בואי. אין זמן." אמרה קיארה ופתחה בפראות את הדלת, ומשכה את קיילי אחריה. היא ידעה שמשהו עומד לקרות בתחתית המדרגות. והיא שזה לא עומד להיות משהו טוב.