בת הדרקון האדום

תגלית שטנית (אם זה לא ברור- זה פרק של קיילי)

אוקי. בגלל שזה פרק של קיילי חשוב להזהיר:
אם יש לכם פוביה לפרקים יותר צינים עם המוןןן רפרנסים לספרים שבטח אף אחד מכם לא קרא, ו/או יש לכם פוביה בלתי מוסברת מסוגריים שהם בערך כל המחשבות הצדדיות בראש של דמות הפאנגירל בסיפור,
אז תתמודדו, כי הפרק הזה חשוב לעלילה 🙂.
___________________________________________

כשקיארה משכה את ידה של קיילי בחוזקה והורידה אותה במדרגות, קיילי שמה לב שהאוויר סביבן מתחמם מעט. באותן עשרים שניות בערך היא לא הקדישה לזה חשיבות רבה (טוב, לפחות לא רבה יותר משהיא הקדישה לכל פרט לא חשוב אחר שהיא נתקלה בו). היא גם הרגישה את היד של קיארה מוחצת את היד שלה תוך כדי הריצה. חזק. קצת כואב. קיילי לא לגמרי הבינה למה קיארה מושכת אותה במורד המדרגות, וקיוותה שזה לא כדי להתחמק מהשיחה שלהן קודם. קיילי הצליחה להיות קיטשית ואמפטית באותו הרגע... היא התחילה לחשוד שהגישה הזאת הרסה את זה...
"אם זה בגלל השיחה שלנו קודם-" היא אמרה כשהן עברו בין הדלתות לאולם הכניסה של הפנימייה. היא לא הספיקה לסיים את המשפט.
קבוצה של ילדים מהפנימיה ישבו ורעדו בדממה על הרצפה, מפוחדים מידי בשביל לזוז. קיילי זיהתה ביניהם את ראשיהם של רוי, דילן ומארק (היא לא קראה להם קראב וגויל בעת סכנה), ואת טיפאני סייפר, ילדה בת ארבע עשרה שקיילי די חיבבה. אולי כי הן שתיהן באותו בית בהוגוורטס (רייבנקלו לנצח!), ואולי בגלל שהיא הזכירה לה את טיפאני אייקין (המבין יבין, ומי שלא שיקרא את ספרי טיפאני אייקין, ואז שימשיך לכל שאר מה שהסופר כתב במהלך חייו). כשהיא הסתכלה מעל לבני הערובה (אפשר כבר לקרוא להם ככה), היא ראתה אדם גבוה, לבוש במעיל עור שחור שכיסה את כל גופו, מסכת גרב שחורה על פניו ואקדחים שמזדקרים בין אצבעותיו מכוסות הכפפות, שממש הזכירו לקיילי טפרים. כשהפורץ ראה אותן הוא הרים את אחד מאקדחיו לכיוון שלהן, וקיילי יכלה להישבע שהוא מחייך חיוך מכוער מתחת למסכה הזאת. קיילי הסתכלה על קיארה, מנסה לבדוק אם היא שוב מדמיינת דברים, והיא לא ידעה אם היא מרגישה הקלה או בהלה השראתה את הבעת פניה של קיארה, נועצת מבט בפניו של הפורץ בלי למצמץ. הפורץ הסתכל עליהן ברעבתנות (רעבתנות?!) ואז טען את האקדח שהצביע על ראשו של אחד הילדים. הילד צעק ובכה, התחנן לעזרה, מובס, חסר אונים. קיילי ראתה שהוא הסתכל עליה רגע אחד במבט של יאוש, ונאבקה קשות בדחף לרוץ אליו ולהשליך אותו הצידה, הרחק מהסכנה. קיארה הרפתה את אחיזתה מהיד של קיילי. היא כנראה לא הצליחה להשתלט על הדחף הזה. האוויר התחמם שוב בפתאומיות, לחום כמעט בלתי נסבל, וקיילי ראתה את קיארה רצה לכיוון הילד. קיילי עמדה משותקת כשקיארה בעטה את האקדח מידיו של הפורץ. היא ראתה שהיא לא היחידה. הילדים הסתכלו על קיארה בהשתאות, ומארק נראה כאילו עיניו עומדות לצאת מחוריהן (חלק קטן במוח של קיילי קיווה שזה באמת יקרה). קיילי יצאה מהשוק (לא בקלות) וסמנה בידיה לתלמידים לצאת מהחדר. הם התחילו לרוץ לכיוון היציאה, כולם ביחד. קיילי חששה שהפעולה תמשוך את תשומת ליבו של האדם בשחור -(היא הרגישה שהיא חייבת למצוא לו כינוי נוסף מאשר רק 'הפורץ') -אבל הופתעה לראות שהוא אפילו לא הסתכל לכיוון הילדים הרצים אל הדלת. היא ראתה אותו שולח מכה אחר מכה לכיוונה של קיארה, שהתחמקה מהר יותר משקיילי הצליחה לקלוט.
כשכולם הספיקו לצאת ולהתחבא בחדר המדרגות קיילי הציצה לכיוון הדלת בזהירות. היא ראתה את קיארה מעיפה מבט אליה שבברור אומר
תתרחקי, זה מסוכן! והאדם בשחור ניצל את ההזדמנות כדי לשלוח אליה בעיטה. קיארה חמקה לאחור ושלחה אגרוף שפגע בבטן של הפורץ (קיילי החליטה שיותר קל לומר את זה) שהעיף אותו לצד השני החדר. הפורץ התרסק על הקיר ויצר שקע בבטון. קיילי בחיים לא ראתה אדם שעושה את זה, במיוחד לא נערה בת שש עשרה. אבל היא לא הספיקה לפרוץ במחשבות (וזה לא קורה הרבה) כי הפורץ התרומם, ומלמל לעצמו משפט בשפה גרונית לא מוכרת. הוא נשמע נדהם, כאילו גילה שמשאלת ליבו הכי קמוסה עומדת מול עיניו. הוא השמיע עוד צליל גרוני, מסתכל על קיארה בגאווה, ובברור מדבר אליה. קיארה נסוגה לאחור כשהפורץ שלף סכין שהיה קשור על הירך השמאלית שלו. גם קיילי הייתה נסוגה לאחור במקומה. הסכין היה בצבע שחור רעיל, גם הידית וגם הלהב. הוא היה מבריק, ונצץ, קצת כמו קריסטל או אבן ברקת. קיילי לא הצליחה להחליט אם הוא יותר יפהפה או מבעית. הפורץ הסתער לכיוונה של קיארה, שהפעם עמדה דוממת, משותקת למראה הסכין. היא הצליחה לתפוס בידית רגע לפני שהוא נגע בצוואר שלה. היא דחפה את הפורץ רחוק ממנה והתנשפה כשהדפה גם את הסכין. הפורץ דיבר אליה שוב, באותה שפה גרונית. היא הזכירה לקיילי חריקה של דלת בשילוב עם קול תסיסה של שמן. השילוב היה צורם, והוא עשה לקיילי צמרמורת. הפעם, באופן מפתיע, קיארה ענתה לו. באותה שפה משונה. הקול שבקע מפיה לא הלם אותה בכלל. היא דברה בטון מחוספס וארסי, שקיילי בכלל לא ידעה שהיא מסוגלת להפיק. כאילו היא יורקת עלבונות בפניו של הפורץ. הפורץ צחק (לפחות, קיילי נחשה שזה צחוק), ואז הושיט את ידו מכוסה הכפפה אל מסכת הגרב ומשך אותה מעל פניו. נשמתה של קיילי נעתקה. האדם הזה, היצור הזה, נראה כמו דמות ממשחקי מבוכים ודרקונים. היא לא הייתה רוצה לפגוש אותו בסמטה חשוכה, או בעצם, (אחרי שהיא חשבה על זה, כי היא הספיקה הפעם), לפגוש אותו בכלל. היה לו עור אדום-אפרפר, וקוצים שיוצאים מצדדי ראשו. עיניו היו חתוליות או מפלצתיות, עם אישון דק בתוך קשתית צהובה חולנית. היו לו ניבים חדים שהזדקרו מפיו ומביניהם הציצה לשון נחשית מזדקרת, וארבע קרניים עבות עשויות שנהב בלטו מקרקפתו. קיילי נדהמה לגלות אותן, כי היא לא ראתה אפילו בליטות קטנות שמבצבצות מתחת למסכה. קיארה דווקא לא נראתה מופתעת בכלל מהמראה הזה. היא המשיכה להביט בו בריכוז ובשנאה יוקדת. היצור התקרב אל קיארה, שעמדה מולו והביטה בסכין שבידיו יותר מאשר בפרצופו המבחיל. היא לקחה נשימה עמוקה בעודו מתקרב אליה, והושיטה את ידה קדימה. והיצור פתאום נעמד במקומו. הוא הביט בידו הפנויה וצפה באצבעותיו בעודן מתחילות להישרף, להתפורר. הוא הביט לרגע בקיארה שהמשיכה למתוח את אצבעותיה לכיוונו ולהתרכז. היא רעדה קצת, וקיילי חשבה שהיא רואה אור אדום שמבצבץ מבין אצבעותיה. היצור התחיל להישרף גם בפניו וברגליו, ולהתפורר יותר ויותר מהר. הוא לקח צעדים אחרונים לכיוון קיארה ונעמד מולה. נשמע קול חיתוך בדיוק כשהוא התפורר לאפר.
קיילי עמדה במקום, נדהמת מידי בשביל לזוז. הלב שלה פעם בחוזקה והראש שלה הסתחרר כאילו היא שכחה איך לנשום. היא לא עכלה את מה שהיא ראתה, ושמה לב שהזמן עובר רק כשראתה את קיארה מתרסקת בכבדות אל הרצפה.
היא ניגשה אליה בזהירות, כאילו היא חוששת שקיארה עומדת להתפוצץ (מה שבאמת היה חשש אידיאלי). "קיארה?" היא שאלה בהיסוס. "את בהכרה? מה... קרה הרגע?"
קיארה נאנקה והסתובבה על גבה, וקיילי ניסתה לא להירתע. היצור הספיק לתקוע את הסכין בצד בטנה של קיארה. העיניים שלה בהו בתקרה, לא ממוקדות, והוורידים שבתוכן השחירו. היא רעדה כאילו היא קופאת... או מנסה להילחם במשהו שקיילי לא יכלה לראות (וקיילי יכלה לזהות את קיארה נאבקת במשהו שהיא לא יכולה לראות. היא דימיינה את זה הרבה פעמים. לא, אל תסתכלו עליה במבט כזה מוזר, זה לא היה עד כדי כך יוצא דופן, אבל היא אף פעם לא ראתה משהו רציני כל כך). הדם שהיה סביב הסכין שנתקע עמוק בבשרה היה שחור בדיוק כמוהו, כמו רעל שפרץ החוצה מהלהב.
קיארה נאנקה שוב, ובכאב גדול יותר. היא התחילה להתחבט ולהיאבק על הרצפה, וללחוש שברי מילים ומשפטים בתחינה. היא קראה בייאוש לאנשים שלא היו שם (לא שקיילי לא עשתה את זה בעצמה, אבל אצל קיארה זה נראה חולני ואפל, כאילו היא אחוזת דיבוק.).
קיילי נכנעה ונסוגה לאחור, ואז פסעה שוב קדימה. "קיארה? קיארה!"
הקול של קיארה נשבר במשהו שנראה כמו שילוב מעוות בין צחוק קר ליפחת בכי- למעשה, זה לא היה בדיוק שילוב, אלא יותר כמו האפקט הזה בקליפים, שמהבהבים בין שתי תמונות עד שהן מתמזגות לך בראש.
"בבקשה, לא, לא שוב..." לחשה קיארה בכאב וייאוש. "אל- אל תחזרי... רק אל תחזרי..."
קיילי ניסתה לאחוז בנערה- או לפחות מי שנראתה עד לרגע זה כמו נערה- ולעצור אותה מלהמשיך להשתולל, אבל משכה את ידה ברגע שהיא נגעה בקיארה. העור שלה היה לוהט כמו ברזל מלובן. קיארה נאבקה ודמעות נוצצות זלגו מעיניה, שילוב שלא התאים בכלל מורידים השחורים בעיניה. היא צרחה, צרחה קורעת לב, צרחה של אדם שאיבד את כל היקר לו. קיילי צפתה בה מתפתלת, כאחוזת דיבוק. היא נראתה מטורפת, ומפוחדת עד מוות.
ואז קיארה הפסיקה להיאבק בפתאומיות והתנשפה בחדות. היא הסתובבה על צידה, ונשכבה כשגבה מופנה אל קיילי, והנשימות שלה היו כבדות, צרודות, כאילו היא נושמת בפעם הראשונה. היא הפסיקה לרעוד לאט וגופה התייצב. היא עברה לתנוחת ישיבה בתנועה חלקה, וקיילי ראתה את ראשה מסתובב ובוחן את החדר כאילו היא מעולם לא נכנסה אליו. היא התרוממה על רגליה בלי קושי, כשגבה עדיין מופנה אל קיילי, והמשיכה להסתכל על קירות החדר. קיילי הייתה אמורה להרגיש הקלה, אבל ההקלה לא הגיעה, והדאגה התגברה. קיארה הפחידה את קיילי. היא לא הפסיקה להיאבק בצורה רגילה, אלא יותר חלקה. יותר מדי חלקה. ומשהו בהתנהגות של קיארה הלחיץ את קיילי אפילו יותר. היא התנהגה כאילו אין לה זיכרון מהחדר הזה, ששתיהן עברו בו כל כך הרבה פעמים. ההתנהגות של קיארה הייתה שלווה. זה נראה לא טבעי.
"קיארה?" קראה קיילי בקול רועד. קיארה לא הגיבה. "היי!" היא הגבירה את קולה ופסעה צעד קדימה. קיארה לא הסתכלה עליה, אלא בחנה את כפות ידיה. "את יכולה להסתכל עלי?" היא שאלה, בחרדה הולכת וגוברת. קיארה קפאה. היא סובבה את ראשה באיטיות והציצה על קיילי מבין שערותיה. "סוף סוף!" אמרה קיילי, מעט בהקלה. "כבר חשבתי שאת-" היא השתנקה וזינקה שני צעדים לאחור (כשהמחשבות שלה צורחות *מה בשם מרלין הדבר הזה???*). קיארה הסתובבה אל קיילי, וחשפה את פניה. היא חייכה חיוך חולמני, כאילו היא לא באמת שמה לב למעשיה, כאילו היא שקועה בטראנס. אבל החיוך שלה לא היה הדבר שהלחיץ את קיילי. העיניים שלה היו הדבר המלחיץ. הן היו שחורות ומבריקות, כמו צבע הלהב שהיה תקועה בבטנה. לא רק האישון, אלא ליטרלי כל העין. (דמיינו את זה בנימת חרדה הולכת וגוברת) העיניים שלה כאילו זרחו ונצצו למרות הריק השחור שאפף אותן. הן נצצו בעוינות. קיארה נראתה מפלצתית, ואולי זה לא היה מפחיד את קיילי כל כך, אבל נראה היה שהמפלצת הזאת לא מזהה את קיילי בכלל. היא הסתכלה עליה לשניה, כמו ילד קטן שמגלה על חפץ חדש. ואז ההבעה החולמנית התחלפה בהבעה פראית ואפלה.
"ק.. קיארה?" קיילי כבר התחילה לגמגם. היא לקחה צעד אחד לאחור. המבט שהיה על פני חברתה היה זהה למבט של רוצחים סדרתיים בסרטי אימה. קיילי לקחה צעד אחורה בחיפזון, וקיארה נדרכה. ואז היא תפסה בסכין השחור, ושלפה אותו בכוח. היא לא הראתה אפילו סימן אחד של כאב. הבעת פניה נשארה ממוקדת על קיילי, שידעה שאם היא תזוז, היא תעלה את סיכויי המוות שלה בשלושים אחוז (הנבלית הזאת לא נראתה כמו אחת שאוהבת לפטפט, אבל זה גם אומר שאם היא תזוז, המפלצת תחסל אותה מהר ותוותר על הניסיון לגרום לה להישאר בעזרת מונולוג). אבל קיארה לקחה את רגלה אחורה, והשליכה את הסכין לכיוון פניה של קיילי.