בת הדרקון האדום

האמת של קיארה

אז, זה עומד להיות פרק ארוך. תישארו איתנו, זה חשוב שתביני אותו. הוא אחד החלקים הכי חשובים בכל העלילה. שנה טובה!
___________________________________________

כשהיא התעוררה היא רצתה להשאיר את עיניה סגורות. זה היה כמו טראנס, כאילו היא יכולה לשכב על המזרן הרך הזה לנצח. מזרן. היא כבר לא נמצאה על הרצפה הקרה בחדר הכניסה לפנימייה. היא פתחה את עיניה, שאישרו את ההשערה שלה. היא בהחלט כבר לא הייתה באולם הכניסה. היא הייתה בחדר שלה ושל קיילי במעונות של הבנות, ומבט אחד קדימה, אל הפוסטר של המבוכים ודרקונים, היה יכול לאשר את זה. הגילוי הזה הפחידה אותה. היא הכירה רק תופעה אחת שגרמה לה להתעורר במקום אחר, בלי כל זכר על איך היא הגיעה לשם. היא התרוממה במהירות לישיבה, עדיין לא מסתכלת סביב על החדר שהכירה, והרגישה כאב חד בבטנה התחתונה. היא ראתה דם אדום מנצנץ שהתייבש על חולצת הפנימייה הכחולה. הרבה דם. כנראה לקח לו די הרבה זמן להתייבש, משמע, גם היא נמצאת פה כבר די הרבה זמן. ֹהיא הכריחה את עצמה לסרוק את החדר. כשסובבה את ראשה ימינה, היא הרגישה סחרחורת מוכרת להפליא. כאילו יש קול שלוחש באחורי ראשה, מסיט אותה לכיוונים שונים. היא פחדה שהוא באמת נמצא שם עכשיו, ממשי בדיוק כמו המחשבה שלה. רק כשהסחרחורת החלה להיחלש, היא הבינה שהיא לא מסתכלת על חדר ריק. ליד שולחן העבודה שהתמלא עם הזמן בהמוני דפים, ספרים ומיניאטורות , ישבה קיילי, בוהה ישירות אל עינייה של קיארה, עם כתם אדום בצורת כף יד מסביב לגרונה. "אז... מה הלך שם?!" היא לא שאלה את זה בפחד, מה שלרגע בלבל את קיארה. היו סימנים של קרב על גופה, את זה קיארה יכלה לראות בבירור, אבל היא לא נראתה מפוחדת. למען האמת, זה נראה כאילו הפצעים לא הפריעו לה בכלל. "מה זאת אומרת?" קיארה ענתה, למרות שהיה לה רעיון מה התרחש, והוא לא מצא חן בעיניה. "אז אני רואה שחזרת להיות את אחרי הטראנס הפסיכופתי הזה. לידיעתך, זאת אומרת: מה את, מה את היית, מה היה הפגיון ההוא, למה הפורץ היה מפלצת, למה תקפת אותנו, למה פוצצת את רוי ודילן, למה ניסית להרוג אותי ולמה הצלחתי לנטרל אותך בכמה משפטים פשוטים, ואיך את לא זוכרת כלום מזה?!" קיילי סיימה את השאלה בהתנשפות, שאולי הייתה מתסכול, ואולי הייתה מחוסר באוויר אחרי המשפט המהיר ומלא השאלות הזה. כמו שקיארה הכירה את קיילי, זה כנראה שניהם. "תנשמי עמוק, ותחזרי אחורה. מה זאת אומרת, מה הייתי?" קיארה שאלה את השאלה הזאת בזהירות. היא ידעה שאם קיילי תחשוד, השאלות לא יגמרו. היא לא ידעה למה, אבל בת התמותה הזאת מצאה חן בעיניה. המחשבה על העזיבה הקרובה, שהיא תהיה חייבת לבצע, לא קסמה לה במיוחד. אבל היא תעשה את זה, לטובתה של קיילי, ולטובת הפנימייה. "היית יצור קריפי עם עיניים שחורות קריפיות אפילו יותר, שניסה לרצוח את כולנו והצליח לרצוח את רוי ואת דילן!" קיילי סיימה את המשפט עם ידיים פרושות לצדדים, מוכנה לקבל כל הסבר. יצור..... היא הרהרה. קיילי הייתה נחושה, אבל קיארה הייתה נחושה יותר, לשמור עליה. היא נוצרה כשומרת. הדרך היחידה לשמור על קיילי היא להתרחק ממנה. אבל כרגע, קיארה הוטרדה יותר מהתשובה של קיילי. עיניים שחורות... היא שמעה את התיאור הזה מאוריון כמה פעמים. היא ידעה מה קרה שם עכשיו. היא חייבת להתרחק מכאן. חייבת. "את מתכוונת לתת לי תשובות?!" קיילי התחילה לצעוק. "אני לא יכולה לסכן אותך ככה". קיארה ענתה בשקט. זה היה נכון. כל מי ששמע היה בסכנה גדולה יותר. "למה? את עומדת לתקוף אותי שוב? אני יודעת איך עשית את זה. זה היה קסם." קיארה לא ענתה. היא התחילה לקום לכיוון היציאה מהדלת, במטרה להיעלם, ולא לחזור יותר. אבל קיילי חסמה את הדלת בגופה. "את לא עומדת לברוח בלי לתת לי תשובות." "את לא יכולה לעצור אותי מלעזוב עכשיו קיילי. אני חושבת שאת כבר יודעת שאת לא משתווה אלי"- "כן. אני לא יכולה לעצור אותך. אבל אני בכל זאת אעשה את זה!" קיילי התקופפה ולקחה תיק בית הספר שלה עם הדפס הדרקון, ושלפה מתוכו פגיון, שחור כולו, נוצץ, יפהפה. קיארה ידעה מה הוא. היא ידעה ממה הוא עשוי. כשהיא ראתה את הפגיון היא נתקפה בפחד המוכר במידה מצמררת הזה. לא פחד מעצם, או בעל חיים. לא ממה שקרה או מהעתיד לבוא. פחד משתק, מכל אשר סביבה ומכל מחשבה או צליל. היא הרגישה חסרת אונים. מה היא יכולה לעשות מול הפחד הזה? היא חייבת להתרחק. עכשיו. חייבת לברוח. היא תעשה הכל, הכל, כדי שההרגשה הזאת תפסיק. לא משנה מה. ללא כל ספק. היא משכה את עצמה אחורה, נצמדת אל הקיר שצמוד למזרן. הפצע בבטנה החל לשרוף שוב. כואב וברור וחזק כמו הפחד, שגבר. הוא השתלט על כל רגש אחר, והיא כבר לא חשבה על כלום, חוץ צריך להשתחרר ממנו. "ת- תרחיקי ממני את הדבר המקולל הזה!" קיילי נרתאה לרגע, אבל המשיכה להחזיק את הפגיון. דפיקות הלב של קיארה גברו. "תקחי אותו! בבקשה!" היא התחננה, "בבקשה! אני אעשה הכל!" "אז תעני לי!" ענתה קיילי והושיטה את היד עם הפגיון קדימה. "אני אענה! אני אעשה הכל! הכל! אני נשבעת באלים! נשבעת בחיי! תרחיקי את הפגיון!" קיארה צעקה באימה. היא התחילה לשמוע את הקול בראשה שוב. הפחד משתלט עליך שוב.... מה תעשי הפעם? תברחי ממנו? או תתני לי להשתלט.... להיפטר ממנו.... וממנה... הקול נפסק. היא נרגעה לאט לאט מנתקת את ידיה מהקיר, שהתחיל להיבדק סביבן, ואפילו להעלות מעט עשן. קיילי בחנה את ידיה, אבל לא בעניין כה גדול. התשובות הצמיאו אותה יותר. קיילי הכניסה את הפגיון לתיק בחזרה, וסגרה את הריצ'רץ'. היא נראתה מוטרדת מהתגובה של קיארה, אבל גם מרוגשת. "עכשיו את תתני לי תשובות?" היא שאלה והחזיקה את התיק בכוח. "נשבעתי... אני צריכה לענות על השאלות. חייבת....." לאט לאט ההכרה ממה שקרה לפני שניות אחדות חזרה אליה. היא זכרה שהיא נשבעה באלים, וכשנשבעים באלים, מקיימים את השבועה. לא משנה תחת איזה מצב. "מה את?" קיילי שאלה שוב. והפעם, בלית ברירה, קיארה נאנחה בעצב. "אני לא מכאן." היא ענתה בעקיפות. "את לא מהיקום הזה." קיילי נחשה, וקיארה קמטה את מצחה באי הבנה. "היצור נבהל כשהזכרתי את המילה יקום. ובכלל, מה היה היצור הזה שהפכת אליו?" קיארה נאנחה שוב. היא העדיפה לדחוק את התשובה כמה שהשבועה נתנה לה. "את צודקת. אני באמת לא מהיקום הזה. היקום שלי קיים במציאות שונה לחלוטין משלכם." "אני יכולה לראות את זה. השתמשת בקסם!" קיילי הייתה מאוד נרגשת כשאמרה את המילה האחרונה. "את מכשפת?" היא שאלה, "אבירה." קיארה ענתה, והתואר הדהד בראשה. כבר זמן רב שהיא לא השתמשה בו. "אז איך את משתמשת בקסם?" קיארה ידעה שהיא תצטרך להסביר את עצם הבריאה שלה. זאת אף פעם לא הייתה עבודה קלה. "אני לא משתמשת בקסם. אני חלק מהקסם. בדיוק כמו שהפיניקס לא משתמש בלחש כדי לבעור, אני לא משתמשת בלחש כדי להבעיר." "אז את קשורה לפיניקסים? פיניקסים קיימים?! אני מניחה שכן, אז תעני על השאלה הראשונה". קיילי נראתה כל כך נינוחה, שאולי היא הייתה מאושרת. היא נראתה כאילו כל חלומותיה התגשמו. קיארה הרגישה בכבדות גדולה אפילו יותר לאור זה. קיילי לא ידעה עד כמה זה באמת מסוכן, עד כמה נורא העולם שלה יכול להיות. "לא, אני לא קשורה לפיניקסים. למען האמת, אני חולקת קשר דם עם מפלצות אחרות..." "איזה מפלצות?!" קיילי שאלה. קיארה הצביעה על התיק של קיילי, עם הדפס הדרקון האדום. עינייה של קיילי נפערו, לרגע, ואז היא חייכה חיוך נרגש. "את דם דרקון?!" היא שאלה, קולה רעד. "לא..." קיארה ענתה. היא ידעה שהיא תצטרך לענות את התשובה המלאה בשלב מסויים. "אבל איך את יכולה להיות קשורה לדרקונים ולא להיות דם דרקון- רגע.... את לא חצי דרקון חצי אדם.... כי הצד של האדם הוא הצד הלא נכון במשוואה..." קיארה צחקה צחוק עצוב. "ידעתי שאת חכמה מספיק כדי להבין את זה." "אוקי, אבל אם את יכולה להפסיק עם המלודרמה ולספר לי כבר, אני מאוד אשמח!" אמרה קיילי במהירות ובנימה עוקצנית. קיארה נשמה נשימה עמוקה. אסור שקיילי תדע יותר מידי, אבל היא בכל זאת נשבעה לספר לה. להיות כנה עם אנשים זה הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות בתשע השנים האחרונות. במיוחד עם קיילי. היא לא כמו שאר בני התמותה שהיא פגשה, וזה ממש, אבל ממש, לא הקל על העניין. "אני חולקת דם עם הדרקונים, אבל אני יצור תבוני, עם אנטומיה, פיזיקה, וביולוגיה משלי. אני בת כלאים. נוצרתי עם מטרה שהיה עליי לממש", קיילי התרכזה בתיאור, אבל לא הייתה מסופקת ממנו. "אבל מה החצי השני במשוואה?" היא שאלה. "אם נניח, אמא שלך הייתה דרקונית, מה אבא שלך היה? את עונה לי בחידות, אולי תפסיקי ותעני לי כבר את התשובות הישירות שאני רוצה לשמוע?!" קיארה ניתקה את מבטה מרעילים והסתכלה אל עבר פוסטר המבוכים ודרקונים. האם קיילי חושבת שהיא מתייחסת לזה כמשחק? האם קיילי חושבת שהיא מסתירה ממנה את העולם שלה מתוך אנוכיות, ולא מתוך דאגה? קיארה לא הצליחה לקרוא את קיילי, כמו שהצליחה לקרוא את רוב היצורים האחרים. זה היה מקרה שהתאפיין איתה ועם ליה. שתיהן היו שונות בחשיבה, שונות בגישה על העולם. אבל קיילי הייתה יותר להוטה להידבק בגישה הזאת כמה שאפשר. "טוב..." היא המשיכה, עדיין לא מסתכלת לבת התמותה בעיניים, "האמת שזה הפוך. היצור שאולי תקראי לו 'אבא שלי' הוא הדרקון. וה'אמא' היא.... בת אלמוות. אבל היא אחת אלות משרתות את הטוב." קיארה החליטה לתאר אותה ככה, כי למען האמת, להגדיר את האלה אריאן היה קשה, בעיקר בגלל שהתורה שהיא לקחה צורה שונה כמעט בכל פעם בה ששתיהן נפגשו. אבל נראה שקיילי כבר עלתה על העיניים. עיניה נפערו אפילו יותר. "אז את יצור דרקוני-אלוהי ורב עוצמה. איך מתוך זה הגיע היצור הקריפי שפוצץ את קראב וגויל?" היא שאלה שוב. "מה תקף אותנו בדיוק? אישיות נוספת שלך? התקף אסתמה דרקוני? זה משהו שקורה עם כל הדרקונים אלים אצלכם?!" קיילי נקשה בציפייה עם אצבעותיה על רגליה. התגובה שלה לקיארה הייתה כמעט טבעית, כאילו היא שומעת סיפורים כאלה על ימין ועל שמאל. היא התייחסה אל קיארה כאל מובנת מאליה, או כמו עוד חוק פיזיקאלי שהיא צריכה ללמוד. "לא, זה לא קורה, מסיבה מאוד פשוטה." "שהיא?" "אני היחידה." קיילי הרימה את גבותיה. אולי זה היה מוזר לדעתה. זה בהחלט נשמע כמו צירוף מקרים באחורי ראשה של קיארה. אבל מנקודת המבט הזאת, כל רגע בחייה מבריאתה היה אוסף של צירופי מקרים. זה כנראה נכון, מבחינה מסויימת. "זה עדיין לא עונה לי על השאלה. מה הייתה האישיות הזאת? ואיך אני גורמת לה להישאר בפנים?" קיארה נשכה את שפתיה בעצבנות. זה היה החלק שהיא חששה להסביר. היא ידעה שתצטרך לעשות זאת מההתחלה. "טוב.... אני עומדת להסביר את זה רק בגלל שנשבעתי. אל תקטעי אותי באמצע. אם זה יסביר את הכל, זה יהיה הסוף. ואחרי זה את לא תראי אותי שוב." קיילי עקמה את אפה, אבל נשארה הפעם בשקט. "את צריכה להבין שכשעצם הבריאה שלי היה פיתרון של האלים. זה היה לפני, בערך, עשרים ושש אלף שנים. באותו הזמן הייתה מלחמת השדים. המפלצות מהגיהינום עלו למעלה והחפישו את שמם של האלים, ובני האדם התחילו להאמין להם. זו אחת היכולות שלהם, לשכנע אנשים שהרעיונות שלהם הם הטובים והעליונים, ובעיקר בגלל שהם נולדו מתוך נשמות חמדניות ומניפולטיביות, אשר הרעיונות היו שייכים להן במקור, יכולות השכנוע שלהם צברו מאמינים. בשלב מסויים כולם התאגדו נגד גן עדן. עוד היו לו מאמינים ואנשים שתמכו בטוב, אבל הם הפכו למעטים. האלים היו צריכים לחשוב על דרך כלשהי לשכנע בחזרה את בני האדם שלא לעמוד לצד השדים. הם עלו על תוכנית. הם רצו ליצור לוחם מדם האלים שיעמוד לצד גן עדן, אבל שיחלוק גם מאפיינים של השדים, כדי ליצור מהפכה בתוך תומכי השדים. אבל הם לא יכלו להשתמש בשד או בשטן. השטנים היו מרושעים ואפלים מידי בשביל לתמוך בגן עדן. לא. הם החליטו שהלוחם יראה מעט כמו שד." קיילי נראתה כאילו היא עומדת להעיר איזו הערה צינית, אבל אז התחרטה. "כנפיים אדומות, דמויות עטלף, קרניים מחודדות... אלו מאפיינים שהשדים חלקו רק ביחד עם זן אחר. הדרקונים. אז האלים פנו לדרקונים, שלא רצו במלחמה יותר. הם הסכימו לתרום מדמם. האלים עלו אל ההר שמפריד בין ארצות בדרך לארצות הצפון, האחד שנמצא בדיוק באמצע. הם ביצעו איזה כישוף או תפילה.... אני לא באמת יודעת. למען האמת, אף אחד לא יודע.... אבל ככה הם בראו אותי." קיארה נעצרה לרגע עוצמה את עינייה. היא עוד זכרה איך הרגישה כשצצה בתוך הענן. עירומה, עיוורת. תמימה. כשהביטה בישויות וידעה רק את המידע הבסיסי שהם שמו בראשה. היא הייתה אסירת תודה על כך שהם נתנו לה את האפשרות להרחיב אותו. "אז עצרתי את המלחמה. הראתי לבני האדם את טיבם האמיתי של השדים. אבל באותו הזמן לא הייתי דבר חוץ מעוד כלי. אבל אימי הייתה רחמנית מידי. היא החליטה שמגיע לי יותר. היא נתנה לי מה שאף יצור שנועד לשימוש כזה עוד לא קיבל. היא נתנה לי רצון." קיארה לקחה עוד רגע של שתיקה. אומרים שכשמספרים חוויות רואים אותן שוב מולך. אצל קיארה זה היה נכון. היא ראתה את הכל בבירור. אבל החוויות לא היו בהכרח נעימות. "ביליתי את עשרים אלף השנים הבאות בהגנה לשמירה על הסדר, והכירות של הממלכות. אומנם קיבלתי רצון חופשי, אבל לא היה לי מושג מה לעשות איתו. אז עשיתי בחירות. הם לא הכירו לי דבר מלבד המלחמה. קיארה החליטה שלא להגיד את המחשבה האחרונה. "בשלב מסויים נקרא המשמר הזהוב, שבוא לקחתי חלק, לקרב מול מכשף כאוס. החזק ביותר שנראה זה אלפי שנים." היא נרעדה כשנזכרה בליה, שהיה לה פוטנציאל להפוך לחזקה לא פחות. כאב לחשוב עליה בזמן עבר. "הובלתי את הקרב. עד אותו השלב לא היו עבדות בכלל, בשום קרב. פעלתי מספיק טוב בשביל למנוע מהחיילים האחרים להתקרב יותר מידי. אבל הוא היה פסיכופת. וחכם.... הוא השתמש בהם. הוא השתלט עליהם ושלח אותם אחד נגד השני. הם הרגו אחד את השני. רק אחד שרד. והמכשף צחק בהנאה..." התמונות עוד הבהבו בראשה, אבל היא הייתה שקועה מידי בסיפור בשביל להרגיש בכאב. "מעולם לא הרגשתי כעס, כאב, או אובדן לפני זה. הוא דבר אותי. הסתכלתי בטיפשות, והוא תפס אותי. הוא עינה אותי... הוא הוציא ממני את הפחדים הכי נוראים שלי.... זוועות וזעקות של כאב.... הוא רצה הרבה. הוא רצה לשלוח אותי להשמיד בשבילו. הוא קילל אותי. הוא עשה ממני מפלצת, והייתי כזאת. למשך כמעט חמשת אלפים שנה. זאת הייתה המלחמה השניה. הרגתי אלפי אנשים.... חלקם עוד משפיעים עליי היום. הקללה פיתחה לעצמה אישיות. היא קראה לעצמה דלתא. הרביעית. הניסיון הרביעי של המכשף ליצור את ההשמדה שהוא רצה. הניסיון שהצליח." השם עוד העביר בקיארה צמרמורת. כאילו דלתא מתעוררת כשהיא שומעת את שמה. "בסופו של דבר החייל ששרד הצליח להחזיר אותי. הוא הרג את המכשף. אני לא יודעת איך זה קרה, או מה בדיוק עשיתי כל השנים האלה. לא הייתי נוכחת במשך כל הזמן הזה. כשיצאתי מזה זה היה כמו להתעורר אחרי חלום ארוך במיוחד..." עכשיו היא שמעה כאב בקולה. זה תמיד היה כואב לספר. היא כמעט שכחה שקיילי הייתה בחדר, מקשיבה בקוצר רוח לעניין לדבריה. היא לא יכולה לבכות או לקטוע את הסיפור. אני אסיים עם זה עכשיו. אני אסיים עם זה עכשיו ואז אני אלך. "אבל הקללה עוד נשארה. היא יוצאת מידי פעם. הורסת והורגת. היא הייתה משרתת את המכשף, אבל עכשיו, בלעדיו. היא פשוט הורגת ללא שליטה. נשארתי עם המודעות שלי זמן קצר, אבל לא יכולתי להישאר ככה, כשהיא יכולה לצאת בכל רגע.-" "-אז ברחת." השלימה קיילי. "ברחת לעולם שלנו כדי שלא תוכלי להרוג אותם." קיילי הסתכלה על קיארה באופן שונה עכשיו. קיארה יכלה להרגיש את זה. אבל היא לא יכלה לקרוא את הבעת פניה. "אם להתעלם מכל שאר השאלות הבוערות שלי עכשיו, איך דלתא יצאה הפעם? הקרב הוא מה שמשך אותה?" "לא, זה לא היה הקרב." קיארה אמרה בעייפות. "זה קורה כשאני מרגישה חולשה או פחד. ויש מעט מאוד דברים שגורמים לי לפחד." קיילי קמטה את מצחה לרגע, ואז הגיעה להבנה. "הסכין." היא אמרה. "אכן." קיארה אשרה. "ממה היא עשוייה?" "טוב... האל סורפט, אל ההרפתקה, גילה על קיומו של העולם שלכם. אבל הוא היה היחיד שיכול לנוע אליו. הוא לא רצה בזה. הוא פיזר גבישים יקרי ערך ברחבי העולם שיכולים להוביל אליכם. במשך הזמן הם ספגו את אנרגיית הקסם סביבם, ועגרו כוחות חזקים כמו של האלים. קראנו להם גבישי העולמות. אבל כשגביש עולמות נטבל בדמו של שר שדים, שהוא שד חזק במיוחד, הוא הופך למתכת הזאת, שמסוגלת להשמיד את הצורה הפיזית של האל. האלים מצליחים להתחדש אחרי זמן רב יחסית, ולחזור לצורה מוחשית. המלאכים, האזאטות, שאר שומרי גן עדן ואני למדנו להתרחק מהם. הם גורמים לנו לחוש פחד חזק יותר מכל דבר אחר. יותר חזק משכל בן תמותה יוכל להרגיש בחייו. הם נקראים 'יראת האלים'". קיילי הסתכלה למטה בריכוז. קיארה למדה שהמבט הזה או שהיא מתכננת משהו. היא ידעה שזה לא יהיה משהו טוב. "אז הגבישים האלה הם הדרך שבעזרתה הגעת לכאן?" היא שאלה. "כן..." "ו....יש לך אחד כזה בשביל לחזור?" "קיילי," "יש לך אחד!" קיילי נראתה פתאום נרגשת. היא קמה על רגליה, תפסה בתיק הדרקון ובסכין והסתכלה לקיארה ישר בעיניים, עם חיוך חצי מוטרף על הפנים. "את עומדת לקחת אותי אל עולם הפנטזיה והפנטסטי שלך. ואת תעשי את זה עכשיו!"
___________________________________________

הפרק הזה זוכה בתואר הפרק הארוך ביותר שכתבנו עד כה.לא כולל החלק הזה, יד פה 2,642 מילים. מרשים? טוב, עכשיו למילון מושגים. יש הרבה דברים להסביר הפעם....

מילון מושגים:
- אריאן (צורת ביטוי: Erian): מלכת האלים. אלת השמש, טוב הלב, השלווה והעזרה. אמא של קיארה ופטרונית המלאכים.

-סורפט (צורות ביטוי: Surpet): אל ההרפתקה, המסעות, השובבות והסחר. פטרון הסוחרים.

-שרי שדים: שרי השדים הם שדים שהגיעו לרמה גבוהה, חזקה נוראית יותר מכל שאר השדים. הם עומדים מעליהם ומפקחים עליהם. הם נוצרים מהנשמות הנוראות והאפלות ביותר שיורדות לגיהינום.

- גבישי עולמות: גבישיו של סורפט. מחזיקים בטוחים אנרגיית קסם, ויכולים לשמש המקורות אנרגיה לקוסמים. היכולת העיקרית שלהם היא לפתוח שער ולהעביר את המשתמש לכל מקום שרק יבחר, אבל מעטים יודעים באמת שהוא מסוגל להביא אותך גם ליקומים אחרים. הם בדרך כלל זהובים או כסופים, אך תמיד יש יוצאי דופן.

-יראת האלים: גביש עולמות שנטבל בדם שלשר שדים במשך חמישה ימים ולילות. הוא מאבד את צבעו הכסוף/זהוב והופך לשחור ומשונן. שדים מצאו בו כנשק יעיל במיוחד כנגד אלי הטוב, בכך שהוא גורם להם סבל רב ומשמיד את צורתם המוחשית. לוקח להם כמה אלפי שנים לחזור לגן עדן ולהיראות מחדש. הוא גורם לדמי האלים ולצאצאים שלהם לחוש בפחד בלתי מוסבר. רובם לא מסוגלים להתגבר עליו, ולכל ניתן להשתמש ביראת האלים גם בשביל להכריח דם אלים לבצע פעולות בשבילך. שימוש ביראת האלים באופן מכוון ובידיעה על כוחותיו הנתעבים כמעט בטוח מביאה את המשתמש לגיהינום, תלוי בחומרת מעשיו.

- כאן יש גם אזאטות, מלאכים שומרים גן עדן, אבל אין לנו כוח להסביר מכאן, זה בטוח יעלה בעוד פרק בשלב מסויים, או במילון המושגים שיהיה בסוף הספר.