בת הדרקון האדום

זכרונות

הוא נכנס בצליעה לחדר העגול באחוזה הגדולה שהרוויח לפני שנים ארוכות. הוא התיישב בגניחה על כיסא העץ הקטן, דבר שגרם לרגלו הפצועה לתקוף אותו בכאב פתאומי, הוא הידק את התחבושת המאולתרת על רגלו, ומחה מעט דם מידיו. הוא התנשם בכבדות ומבעד לנשימותיו הוא שמע צעדים מתקדמים במסדרון. "אתה צריך לנוח, אוריון" אמרה ליה. היא כבר לא הייתה מכוסה בדם פצעיה, והיא הצליחה ללכת זקוף, למרות שנפצעה קשה בקרב. אוריון חשד שאחד שחברם הכוהן, ג'ו, השתמש בתפילה בשביל זה. ליה התקדמה לעברו והתיישבה לידו. היא הניחה את ידה בטעות על ירכו הפצועה, דבר שגרם לו לתפוס את ידה מאינסטינק. הוא עזב את ידה ברישול. "אתה צריך לנוח" היא חזרה והביטה בעיניו בעקשנות. "קל לך להגיד," הוא ענה לה בחיוך מתוח, "ככושפת את לא צריכה להתפרנס מלחימה בחרב. אני לא יכול לנוח אם זה יכול לדרוש זמן אימונים". הוא ניסה לצחוק, אבל הצחוק הכביד עליו. הוא הסתפק בשתיקה. "איפה כולם?" הוא שאל. "מתאוששים. אזרן נפצע די קשה, אז ג'ו מטפל בו. נינה קוראת, אני מניחה, וסילה עושה מדיטציה". "ומה אם ההתקפים שלך?" אוריון שאל שוב. "כמעט נהרגנו בגללם בקרב. את מתקדמת בנסיונות לרסן אותם?" ליה הנידה את ראשה בשלילה. אוריון הניח שהיא מבויישת. "פעם הייתי מצליחה לרסן אותם. זה היה סתם זיקוקים שעפים מהידיים שלי, או אולי פרץ של אש, אבל עכשיו זה כבר כמעט בלתי אפשרי מאז-" היא אמרה, ואז השתתקה. ואוריון ידע מה המשפט הבה שהיא תגיד. "אה, מאז קיארה." אוריון רטן בשקט והסיט את מבטו ממנה בחדות. הוא שנא לשמוע אנשים מזכירים את אהובתו המתה.
קיארה נהרגה לפני תשע שנים. היא נלחמה בשד דגול, יצור נאלח ממעמקי הגיהינום שהצליח לפלס את דרכו אל מישורי החיים. כשאוריון והחוקרים מהמשמר הזהוב הגיעו לבדוק מה קרה שם, הם לא מצאו גופות. חוקרי המשמר הניחו שקיארה הקריבה את עצמה ונפלה  עם השטן אל תוך הנהר, אחרי ששניהם כמעט והרגו אחד את השני. אוריון מצא את חרבה של קיארה, הנוקמת הקדושה, ושמר אותה אצלו במשך שנתיים, עד שהמשמר לקח אותה כדי 'להמשיך את המסורת'. לא עברה חצי שנה וכבר החרב נגנבה, ומאז לא נמצאה יותר. במשך תשע השנים מאז מות אהובתו, אוריון לא הפסיק לקוות שקיארה עדיין בחיים. אך ככל שעבר הזמן, אור התקווה בליבו החל לדעוך. הוא עדיין לא השלים עם העובדה של המוות של קיארה, והוא נהפך עצבני וממורמר, והוא הרחיק את כל האחרים ממנו. היחידות שיכלו לסבול את חברתו היו נינה, אחותו, שלמחרת רוחו של אוריון הייתה היצור החי החכם, והמבין ביותר שאי פעם הכיר, וליה, חברתה הטובה ביותר של קיארה, שספגה אובדן דומה.
אוריון המשיך להביט אל האופק והרגיש שליה מצטרפת אליו. הם ישבו בשקט, ואז ליה שאלה אותו שאלה, כאילו לא יכלה להתאפק. "אי פעם תוכל לשכוח ממנה?" אוריון ישב בשקט לעוד כמה רגעים והרהר בתשובה. בעיני רוחו הוא ראה את קיארה, היפה והאמיצה, פורסת את כנפיה ומחזיקה בידיו בעודם מעופפים בשמיים תכולים. זה לא קרה, לא באמת. הוא מעולם לא היה אמיץ מספיק בשביל להחזיק את עצמו כל כך הרבה מטרים מעל האדמה. "אנחנו אלפים ליה." אמר אוריון והסיט את שערו הארוך מבעד לאוזנו המחודדת. "אני לא יכול לשכוח אותה, גם אילו רציתי. אנחנו לא מסוגלים לשכוח."
ליה תמנה את ראשה על כתפו. אוריון הרגיש את דמעותיה זולגות במורד זרועו. ליה לא הייתה רגשנית במיוחד, אבל מידי פעם היא הייתה חייבת לשחרר רגש  זה החזיק אותה בחיים, במצב המסוכן שבו היא נתמנה. היא הייתה כמו אחות קטנה נוספת בשבילו. עוד אחות שבאחריותו לגונן עליה. הוא ליטף את ראשה של האלפית, שבאופן מפתיע לא דרשה את ידו, וחשב על קיארה מחייכת מולו. זיכרון מתוק שהוא לא יוכל לשכוח. הוא היה נותן הכל בשביל שהזיכרון המתוק הזה ישאר בליבו לתמיד, וכנראה שהאלים מרחמים עליו, כי התמונה לא התנדפה מעולם. היא הייתה ברורה כשמש. אולי בגלל העובדה שאלפים משחזרים את זכרונותיהם בסוף כל יום, ואולי בגלל שהוא חיפש כו נואשות נקודת אור בחייו. למרות כל החסרונות שהיא תמיד הזהירה אותו לגביהם, למרות ההיסטוריה המרהיבה של המעשים עליהם התחרטה, קיארה תמיד סיפקה לאוריון את האור הזה. צעדים זריזים מקצה המסדרון החזירו אותם למציאות, ובשניהם ניגבו את דמעותיהם מהעיניים. הם ראו את נינה, אחותו של אוריון מגיחה מקצה החדר. שערה הסגול עדיין היה מלה בפיח, אך חוץ מזה היא לא נראתה פגועה. עיניה הירוקות, הבוהקות, הסרקו את השניים, ונינה מיד הבינה מה הסיטואציה. זווית פיה עלתה לחיוך עצוב והיא עזרה לאוריון לקום. "כולם התאוששו." היא אמרה. "אנחנו מוכנים ליציאה". אוריון העיף מבט אחרון אל החדר, ואז נשען על ידיהן של אחותו ושל ליה וצלע אל המסדרון.
___________________________________________
מילון מושגים:
דרואיד/ית: קוסם המחובר לטבע. משרת הטבע עצמו ובעלי החיים, ושומר האיזון של הכוחות ביקום.