בת הדרקון האדום

סערות רגשות

השמש כבר התחילה לשקוע, ולהעביר פסים נוצצים של אור על המים הזורמים לאט של המפלים הזהובים. נינה התהלכה ליד הגדה, כשהמים מגיעים לה עד לברכיים. היא נתנה למחשבות לשטוף אותה אפשרה ולהטביע אותה בשאלות. היא לא הייתה היחידה שהייתה בהלם. סילה ואזרן נראו עצבניים מתמיד. הם החליפו מבטים ולחששו בדממה. ליה בהתה אל האופק, מעבר אל הגדה השניה, עם הבעה מהורהרת. נינה יכלה לראות הילה של ערפל לבן מרפרפת מסביבה שהסתחררה והתפתלה. אולי ההילה יצגה את מחשבותיה של מכשפת הכאוס, מחפשות כל פרצה או היגיון במידע שנמסר לה. ג'ו ומיי היו פתאום עירניים כאילו הקיצו הרגע משינה טובה, והסתכלו לכל עבר ולכל נקודה של המפלים, ללא טעם, כאילו מצפים שמשהו או מישהו יופיע. ואחיה, אוריון, ישב שפוף על האפר כשחרבו שכובה ברשלנות ליד רגלו. הוא בהה במי הנהר ונראה כה שבור, כאילו הוא עומד להתפרק מכל מכה קטנה. בפעם האחרונה שנינה ראתה אותו ככה הוא שמע על המוות של קיארה. אולי עכשיו, המוות כביכול. נינה בהתה בו בשקט. היא הרגישה רחמים כלפיו, פתאום. היא אמנם מעולם לא התאהבה באף אחד, אבל היא ראתה כמה קיארה ואוריון היו חשובים אחד לשני.
היא התקרבה אליו בזהירות, והוא הרים את ראשו למשמע המים השותפים לרגליה. "אתה בסדר?" היא שאלה, בעודה כבר יודעת את התשובה. אוריון נאנח והרכין את מבטו בחזרה אל השמיים הזהובים שזרמו לרגליו. "מה את חושבת?" הוא ענה, ונינה לא הייתה צריכה להתאמץ בשביל לשמוע את הכבדות, העצב והכעס בקולו. היא כבר התרגלה לשמוע כעס בקולו. "אני חושבת שאתה צריך חברה" היא אמרה והתיישבה לצידו. החרב אשר נחה על העפר חצתה בין חצאי האחים. "אני לא צריך את הניסיונות שלך עכשיו, אל תנסי להרגיע אותי." הוא אמר, והפעם הכעס בקולו היה ברור כשמש, ומאיים לא פחות. נינה נאנחה ולקחה לעצמה רגע לשקול את המשפט הבא. היא ידעה שעליה לבחור את מילותיה בזהירות. "אתה לא מתנהג כמו עצמך, אוריון." היא אמרה לבסוף. היא הזיזה את אצבעה במים ויצרה סביבה אדוות זהובות.  "אני יודעת שאתה מרגיש כאילו העולם קורס מתחתיך כרגע, אבל להישבר בעצמך זה לא מה שיגרום לו לחזור להיות יציב." היא הסתכלה אליו כדי לראות אם מילותיה הביאו את ההשפעה שאליה היא כוונה, אבל אוריון הסיט את מבטו בחזרה לעבר המפלים ואל הסלעים שהפריעו למסלול המים השוצפים. הם השאירו את השטן הפצוע על סלע גדול ליד המפלים, במקום שבו נפילה משמעה טביעה. לא שהוא היה יכול לזוז בכל מקרה, כשידיו קשורות, והרגל שנשארה לו ננעצה בסכין לתוך האבן. "נינה, ביקשתי שלא תנסי." הקול שלו נהיה ארסי, אבל מיוסר. היא לא חשבה שתתחיל להרגיע אותו, אבל אולי לפחות לגרום לו לדבר על הרגשות שלו, כמו שאמו הייתה עושה כשהוא היה קטן... נינה נאנחה רכות, ואז פתחה שוב את פיה."אני מבינה שאתה מרגיש-" "לא! את לא מבינה מה אני מרגיש, או מה אני חווה, או מה אני חושב!" אוריון התפוצץ לבסוף. פניו היו אדומים מזעם וגאס ועוד כל כך הרבה רגשות אחרים שנינה לא ידעה לזהות. "אני לא צריך את העצות שלך עכשיו, את יכולה לחזורבחזרה ליערות שלך ולעזוב אותי בשקט?!" הוא התנשף. "אתה לא באמת מתכוון לזה..." נינה אמרה בשקט והניחה את ידה על כתפו. אך במקום להירגע, אוריון הסתובב בעוצמה והדף אותה אל החול. היא נפלה לאחור מעוצמת המכה, ראשה נחבט בחול בחוזקה. אם הרצפה הייתה אפילו מעט פחות רכה, היא הייתה עלולה לחטוף נזק רציני. נינה נרתעה לאחור, וליה הפנתה אליהם את ראשה בחדות. הערפל סביבה התפוגג, והיא נראתה כמנסה לקלוט מידע על המתרחש. נינה נעמדה בחזרה על רגליה הרועדות. היא ידעה שאוריון לא התכוון לפגוע בה, היא ידעה. אבל המעשים שלו פגעו בה, בין אם התכוון לכך או לא. לאורחים תמיד היה פתיל קצר, חנינה ידעה לכבד את זה. אבל... תמיד כששמעה מילים פוגעות, במיוחד מאדם שאהבה, המילים האלה התקבעו בה ורדפו אותה גם לעוד ימים מאוחר יותר. היא ידעה שהיא הייתה רגשנית, היא ידעה שרגשותיה הולמים בה חזק יותר משהם פוגעים בחבריה. זה אחד הפגמים שהיא למדה לחיות איתם. אבל באותו לא באותו רגע. עייפות, היגון, תסכול... היא לא יכלה לספוג את אוריון כרגיל, וידעה שעליה לסגת.
השפה שלה רטטה, והיא הסתובבה והלכה במהירות רחוק מאוריון לעבר הגדה. היא הרגישה את האדמה מגדלת שביל של סרפדים קוצניים מתחת לרגליה. הצמחים הגיבו לרגשותיה, שסערו מעבר ליכולתה לשלוט ולמתן אותם. נינה הרגישה את המבטים של חבריה פונים אליה. לכן היא אהבה את החברה של הטבע והספרים. שם אף אחד לא יגיב בכעס לעצה, לא ידחה היגיון בארס. הם תמיד יהיו רגועים ואדיבים, כפי שנינה למדה מהשהיה איתם. היא רק רצתה לברוח ליער שוב, לאסוף את רגשותיה... היא שמעה את טפיחות רגליו של קריוס מתקרבות לכיוונם, ונהמה, כמעט שאגה, שהיא ידעה לפרש כאזהרה, אזהרה לא לפגוע בה, אחרת הטיגריס יחשוף את שיניו. היא תפסה על הצוק כשקריוס עולה אחריה, ונשענה על סלע גדול בראשו. המגע הקר והמחוספס של האבן ניחם אותה, כמו קרקע יציבה שהיא תוכל לסמוך עליה שלא תיפול. היא שמעה את קולה הקר של ליה נוזף באוריון ("אה, כן? אתה היית האומלל ביותר מכולנו, נכון? אני לא יודעת אם אתה זוכר את זה בין כל הצעקות שלך, אבל היא הייתה החברה הכי טובה שלי! לצעוק על נינה לא יביא אותה לכאן, במיוחד כשנינה חכמה ממך בהרבה, ורק רוצה לעזור!") נינה נאנחה. לפחות ליה תומכת בה. היא יכלה לדמיין את מיי מנסה להרגיע את המצב ואת סילה מעיפה לאוריון מבט חריף. המחשבה לא עודדה אותה. פתאום היא הרגישה מטופשת, כאילו היא סתם כועסת על הערה קטנה ולא חשובה, כאילו היא עושה עניין גדול ממשהו קטן. היא הרי ידעה איך אוריון מגיב לכאב, או לעצב. ומבחינתו היא אילצה אותו לומר את מה שהוא אמר, לעשות את מה שעשה. בושה התגברה והאדימה את לחייה. נכון, אוריון לא פעל בטוב, אבל גם היא לא הגיבה היטב למצב. עומס הרגשות מהיום האחרון הכביד עליה יותר משיכלה לדמיין. עצב, תסכול והלם הסתחררו בראשה סחור סחור והיא הרגישה הקלה כה רבה מהעובדה שחברתה הישנה עדיין בחיים, עדיין מסתובבת, באיזה שהוא עולם. למרות זאת, המחשבה לא נחמה אותה. היא הרגישה זרה, משונה. כמו להיזכר בזיכרון ישן שהיא נרתעה ממנו שנים. למעשה, זה מה שזה היה. הזיכרון כואב, טראגי ושמח, בו זמנית. נינה לטפה את ראשו של קריוס, שגרגר בהכרת תודה, וצפתה בשמש יורדת למטה ובנצנוץ הכוכבים ההולך ומתגבר. השקט, השלווה והרוח הנושבת על הסלע נשברו כולם כשהיא שמעה צעדים כבדים מטפסים במעלה הצוק. היא התיישבה צמוד לסלע וחבקה את ברכיה. ראשו של הטיגריס נחת על ידה, חמים ומנחם. היא הביטה בגופו של אוריון נגלה במעלה השביל. במבט ראשון הם לא נראו כמו אחים בכלל. הם חלקו רק הורה אחד, והשוני בין האימהות שלהם היה גדול מספיק בשביל לגרום להם להיראות כמו זרים אחד ליד השני. העור של אוריון היה כהה יותר, דומה יותר לצבע של אדמה או בוץ, כשנינה הייתה חיוורת כמו סיד, כל כך חיוורת עד שלפעמים זרים חשבו שהיא הייתה חולה. השיער של אוריון היה שחור וחלק, תמיד אסוף וגולש עד לכתפיו. שיערה של נינה היה סגול כמו לילך, גלי וארוך, כששתי קווצות ממנו קשורות כצמות מסביב לראשה. היא הייתה נמוכה יחסית לאלפית, עדינה וצנומה, בעוד הוא היה חסון ושרירי, לוחם. הדבר היחיד שאולי היה דומה אצלם הן העיניים, שלו כחולות ושלה ירוקות. שניהם חלקו זוג עיניים סקרניות, אפילו תמימות. זה היה הדבר היחיד אצל אוריון שאפשר היה לכנות תמים. עיניו של אוריון נחו על רצפת האבן. הוא נאנח ארוכות לפני שדיבר. "אני מצטער..." הוא לחש, והבושה בלתה גם בלחייו. "אל תטרח," נינה ענתה וחייכה חיוך עצוב, "זה היה מטופש מצידי, לברוח ככה." היא זזה מעט ופנתה לו מקום. אוריון התיישב לידה, מתעלם המבטים היומרנים שהטיגריס הלבן נעץ בו. "לא, זה לא היה מטופש." הוא המשיך, "התנהגתי כמו טיפש." נינה חייכה בלחץ, לא בטוחה כיצד להגיב. "טוב שאתה שם לב לזה," היא אמרה, "אולי תצליח לנהוג קצת יותר בחכמה בפעם הבאה" אוריון החזיר את חיוכה. "שנינו יודעים שזה לא עומד לקרות..." הוא אמר. שניהם גיחכו, מוסכים מהמתח ביניהם. "כן..." אוריון מלמל בשקט. "את יודעת, אהבתי אותה. יותר מכל דבר אחר." ניצוץ של געגוע הופיע בעיניו, כשהזכיר את המילה אהבה. "גם אני חיבבתי את קיארה." היא אמרה והשעינה את ראשה על כתפו. "היא לא הייתה סתם נס, או כוח קסם. הייתה לה אישיות. היא הייתה אדם יוצא דופן..." היא אמרה באיטיות, בוהה לעבר האופק. "כאב לי לאבד אותה. אולי לא אהבנו אותה באותה הצורה, אבל המוות שלה עדיין הכאיב לי מאוד. אתה יודע שנהגתי לכתוב לה מכתבים? יש לי מחברות שלמות שמלאות בהם." היא נעצרה והשפילה את מבטה אל הרצפה. היא כתבה לקיארה מכתב כל כמה ימים למשך השנים האחרונות, פשוט סיפרה על היום שלה וחלקה את מחשבותיה. בסופו של דבר, היא ספרה לקיארה בכלב יותר מסביר אי פעם ספרה לה בשיחה. אבל מילים תמיד באו אל נינה בכתב יותר בקלות. "אני צריכה לשמור על שליטה." היא המשיכה, צוחקת קלות. "שנינו יודעים שמישהו בקבוצה שלנו צריך למלא את התפקיד הזה." אוריון גיחך לגלגל את עיניו. "איך את יצאת הבוגרת מבינינו?" הוא תהה, ונינה צחקה. "דרכיו של הטבע נסתרות." היא הגיבה. לרגע אחד, הם שוב הרגישו כמו אח ואחות. נינה התגעגעה בכל ליבה לרגעים האלה. סתם לשבת ולצחוק איתו, לפעמים עליו, היא פעולה שהייתה חשובה לה יותר משהייתה מוכנה להודות. "אנחנו נמצא אותה." היא אמרה כששמעה צעדים מתקרבים אליהם. "אל תדאג". אוריון התרומם והושיטה לה יד. היא תפסה אותה בחיוך. "אני לא דואג, אחותי". הוא אמר ומשך אותה לעמידה.
"אני איתך."