בת הדרקון האדום

המפלצת

אם היא לא הייתה חברה של טיפאני, קיילי הייתה נהרגת. היא לא הספיקה לעכל את העניין שהחברה הכי טובה שלה זרקה עליה סכין עד שטיפאני זינקה והפילה אותה מהדרך שלו. הסכין ננעץ עמוק בתוך הקיר ממול, נוטף פסים של דם אדום מנצנץ,
ונראה היה שצריך לפחות שלושה אנשים בוגרים שימשכו אותו ביחד כדי להוציא אותו משם. קיילי וטיפאני החלו לזחול לאחור, משתדלות להרעיש כמה שפחות. הלב של קיילי דפק בחוזקה, כאילו הוא מנסה לפרוץ החוצה ולנסות לנוס על נפשו. קיילי וטיפאני החליפו מבטים. הצבע אזל מהפנים של שתיהן. קיארה, או מה שנראה כמו קיארה, התחילה להתקדם אליהן, עם חיוך מסוקרן מתחת לעיניים, שעכשיו היו שחורות משחור. קיילי חיפשה את הדלת הכי קרובה אליה. למרבה המזל היא הייתה מאחוריהן, במרחק של מה שנראה כמו עשרה מטרים. קיילי נגעה במהירות ביד של טיפאני, סימנה לה לכיוון הדלת, ואז התרוממה במהירות והתחילה לרוץ, בלי להביט לאחור. טיפאני רצה מאחוריה, אבל העיפה מבט של אימה בקיארה,  והחליקה על הרצפה הקשה. היא יבבה בפחד. היא לא הצליחה לעמוד על רגלה הימנית. "טיפאני!" קיילי צעקה בתסכול. היא הגיעה לדלת, אבל הפנתה את תשומת ליבה לטיפאני, ששכבה על הרצפה והביטה סביב, מחפשת כל דרך לברוח. עשן עלה מהידיים של קיארה, ולהבות כתומות-זהובות פרצו באיום מקצות אצבעותיה. החיוך של קיארה התרחב באיום כשהלהבות קיבלו צורה של כדור בוער ולוהט. היא הסתכלה על קיילי ושלחה את הכדור קדימה בתנועה של השלכת פריזבי.כשכדור האש הסתחרר לכיוונה במהירות, המחשבות היחידות שעברו בראשה של קיילי היו: אני עומדת למות. הזריקה הייתה מדוייקת לכיוון הדלת, וקיילי תהתה לרגע אם היא תפגוש את טרי פראצ'ט בעולם הבא, והצטערה שלא השקיעה יותר זמן בלימודי שחמט כדי להרשים אותו בחייה הקצרים. רגע לפני שחשבה שהכל אבוד, היא שמעה צעדים מאחוריה. קיילי עצמה את העיניים והתכוננה לפגיעה. היא הרגישה גל של חום שמתקרב אל פניה. הגל עבר ליד האוזן שלה, ושרף את קצוות שיערה. היא שמעה צעקה של פחד מאחוריה. היא נשמעה מוכרת. ואז קול פגיעה ותסיסה, קיילי פתחה את עיניה במהירות בעוד קיארה מכדררת להבות נוספות. רוי עמד מעל דילן, שכל פלג גופו העליון היה חרוך. הוא שכב כמו אבן. מת.
קיילי לא ידעה אם היא מרגישה פחד למראה הגופה, או הקלה על כך שהכדור לא נועד לה. היא לא הספיקה לחשוב על זה  כשכדור אש נוסף הסתחרר והטיח את גופו של רוי בקיר, מעלה ענן עשן אדיר מגופו השרוף, שנפל רפוי על הרצפה, לצד חברו. עכשיו קיארה הסתכלה על טיפאני, ולרגע נראה שפניה התעוותו בכאב. "לא!" צעקה קיילי, ועיניה של קיארה התמקדו עכשיו בקיילי. היא זינקה אליה במהירות על טבעית, ותפסה בגרונה, מנתקת את רגליה של קיילי מהרצפה. קיילי נאבקה ונאבקה, ונסתה למשוך את עצמה מידה של קיארה, ללא הצלחה. היד של קיארה התחילה להתחמם ולהיסגר חזק יותר ויותר על גרונה של קיילי. הריאות שלה הכבידו עליה. הנשימות שלה הפכו מאומצות, היא הבינה שהיא חייבת להגיד משהו עכשיו, כל דבר, אחרת קולה לא ישמע יותר - ואין סיכוי שהיא תיתן למישהו להרוג אותה בשקט. "אני מניחה שלא תהיה לך את ההגינות לסיים את זה במכה מהירה על המפרקת?" ואז קיילי נזכרה שבעצם עדיף ככה. כמה שיותר שניות לנסות לחשוב איך להחלץ. "אם את עומדת להרוג אותי, אז למה לא עשית את זה כבר קודם?" הקול של קיילי היה חלש, אבל היא התאמצה להכניס לתוכו שלכל האומץ שהיא לא הרגישה עכשיו. "היו לך מיליון אפשרויות שונות להרוג אותי קודם לכן! כשהיינו לבד בחדר, במדשאות...." היד של קיארה רעדה מעט עכשיו, אבל קיילי התחילה להרגיש צריבה חזקה של חום בלתי נתפס שמגיח מתוך כף ידה. היא שמעה קולות תסיסה, ועשן החל לצאת מצווארה, שהקשה על קיילי לנשום אפילו יותר. "את.. לא...קיארה!" קיילי אמרה בנשימות רועדות. היא תפסה בכתפיים של קיארה בכוח והסתכלה לה בעיניים בנחישות, ושמחה שהיום אידה את דמעות הפחד ובכאב שעלו לעיניה. "מה אתה, מאיזה יקום הגעת, ותעזוב מיד את המוח של החברה שלי!" קיילי, כמובן, חרטטה את המשפט הזה, אבל החיוך שעל פניה של קיארה הצטמצם, להסעה חשדנית, כמעט כועסת. היא פתחה את פיה ולחשה קול צרוד. "את... את יודעת..." הקול היה טעון בזעם, ונשמע כמו קול שקיילי הייתה שומעת בסיוטים הכי גדולים שלה. אבל אחד השיעורים החשובים ביותר שקיילי למדה מסיפורי פנטזיה כגון קלע הכשף ועולם הדיסק, זה שכדי לשרוד אתה צריך להתנהג כאילו אתה יודע הכל, גם אם אין לך באמת מושג. אף שראייתה התחילה להתערפל ולהטשטש, קיילי חייכה. "אני.. יוד..עת...הכל!" היא לחשה. "עכשיו תעזוב. את. קיארה!" לרגע כלום לא קרה, וקיילי הייתה בטוחה שהיא נכשלה, שהיא תמות בכל רגע. אבל הרגע חלף. ולפתע קיארה כשלה לאחור, וידה הרפתה מגרונה של קיילי, שנפלה על הרצפה בחבטה. קיארה תפסה בראשה וטלטלה אותו חזק, היא נפלה על ברכיה, ופניה התעוותו בכאב, כאילו היא נאבקת בכוח בלתי נראה. היא נפלה על ברכיה, ונחתה בדממה על הרצפה, עיניה עצומות, והיא הפסיקה לזוז. קיילי זינקה לאחור עד לקיר, ואז קרסה לרצפה כדי להסדיר את נשימתה במשך כמה רגעים.
הייתה הקלה מדהימה בעובדה שהיא עדיין בחיים, עדיין מסוגלת לנשום. הצבעים- אפילו השחור שנשאר אחרי שהיא עצמה עיניים- נראו פתאום חדים יותר.
קיילי הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן. היא שרדה. היא הרגישה הקלה עצומה, ויותר מזה, היה בזה גם ריגוש מסויים. היא פגשה מפלצת. היא כמעט מתה. ואיכשהו, בדיעבד התחשק לה לעשות את זה שוב.
היא נגעה בעדינות בסימן כף היד האדום על צווארה, ומיד הרחיקה את ידה. אפילו המגע הזעיר הזה עקצץ וצרב, והיא לא הרגישה בנוח למצוא לזה מטאפורה בינה לבין עצמה, כי אש תמיד נראתה לה כמו משהו שעדיף לא להשוות לדברים אחרים, כאילו מגיע לה להישאר יחידה במינה. היא הסתכלה על קיארה. היא נראתה לא מאיימת כששכבה מעולפת על הרצפה. לרגע קיילי תהתה לעצמה אם היא בכלל בחיים... אבל למה בכלל כדאי שזה יהיה נכון? קיארה כמעט הרגה אותה. לא, זאת לא הייתה קיארה. קיילי הכריחה את עצמה להאמין בזה. זאת הייתה מפלצת. המפלצת עשתה את זה. אבל קיילי לא ידעה אם המחשבה הזאת נכונה. מה אם קיארה היא המפלצת?
טיפאני התנשמה במהירות וגררה את עצמה הרחק מגופה של קיארה. "מ..מה זה היה?!" היא שאלה בפחד. טיפאני נשמעה כאילו ריאותיה הפכו לג'לי.  קיילי נזכרה שטיפאני נמצאת בחדר רק כששמעה את קולה. היא רכנה מעל הנערה המבוהלת ועזרה לה לקום. "מפלצת. ואחרי שהיא תתעורר אני אשיג ממנה תשובות."