בת הדרקון האדום

אל הפנטזיה הפנטסטית (כן... עוד פרק של קיילי. אנחנו אובססיביות ללכתוב אותה...)

לידיעתכם: הפרק היום קצר יותר, כי זה יום כיפור, ורצינו להעלות פרק, אבל לא לבזבז את רוב זמננו בלבהות במסך במקום בלרכב על אופניים על הכביש (הזדמנות פז בסגר הזה). מתנצלת מראש.
___________________________________________

"קיארה!" קיילי יצאה למסדרון בעצבנות. "בואי כבר, אלה דרקונית מעצבנת! קיאר-" דבריה נקטעו כשקיארה הניחה את ידה על פיה. היא כאילו צצה משום מקום. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לקיילי, אבל הפעם זה קיבל משמעות חדשה. קיילי דחפה את ידה של קיארה למטה. "את ברצינות משתיקה אותי?! הו, לא לא לא, את לא עומדת לעשות את זה, או שאני אצמיד את הסכין לצוואר שלך עד שאת תצרחי, ולא נראה לי שזה יקח הרבה זמן!" קיארה סרקה את פניה של קיילי, שבטח היו אדומות מכעס. "דבר ראשון, השתקתי אותך כי אם מישהו היה שומע את ההצהרה שלך עלי היית גומרת במוסד לנערות עם בעיות פסיכולוגיות. דבר שני, ששכחת את התיק בחדר. בכנות, אין לי כוח או רצון לעצור אותך, אבל כשזה מגיע לסכין, אני אעשה את זה". קיילי נהמה. היא לא עושה את זה הרבה, אבל ביאוש בסיטואציה דרש את זה לדעתה. קיארה נאנחה. "אני לא אקח אותך לשם קיילי. אמרתי לא פעם אחת. וזה מספיק." "אבל למה? את פשוט עומדת להשאיר אותי ככה, תלויה באוויר בלי הסבר?!" קיארה הפנתה לה את גבה. "אני מניחה שכן." קיילי נצלה את הרגע והתקופפה אל הדלת הפתוחה. היא התכוונה למשוך את התיק שלה החוצה, אבל קיארה תפסה לה את היד, ומשכה אותה החוצה. "היי! אני צריכה לשכנע אותך איכשהו!" קיארה הקימה את קיילי, עוד אוחזת בידה."אני לא לוקחת אותך! אני לא חוזרת לשם בעצמי!" "אז לאן את תלכי?! להתחבא בעוד פנימיה מסריחה?! לבצע עוד מהלכים חסרי היגיון, במקום פשוט ללכת לעולם שלך ולחפש פתרון?!" קיארה עזבה את הידיים של קיילי. היא לא ענתה, אז קיילי המשיכה. "בכל יקום פנטזיה בדיוני שהוא קללות אפשר לשבור. זאת ההגדרה של קללה! ואל תגידי עכשיו שזה לא הגיוני. גם מבחינה מדעית, אין דבר שאי אפשר לשבור". ההבעה של קיארה הייתה כעוסה, אבל לא היה ברור על מי בדיוק היא כועסת. "למה לא חיפשת פתרון? למה את מבודדת את עצמך ככה? זה לא מונע ממך לאבד שליטה! רוי ודילן הן ההוכחה לכך, או הגופות החרוכות שנותרו מהם!" קיארה נאנחה שוב בתסכול. קיילי ראתה שהיא פוגעת בנקודה רגישה. "אמרת שנוצרת לפני עשרים ושש אלף שנה. זה נשמע כאילו היה לך הרבה זמן לצבור חכמה והגיון. אז למה זה נראה כאילו משהו מונע ממך להשתמש בוא?" זה היה איום סרק, כמובן, כי קיילי ידעה שיותר קל לשלוט באנשים -או יצורים דרקוניים- תחת טריגר. לרגע נראה שקיארה מבינה את זה, כי היא הכעס נהיה שקוף יותר על פניה, אבל אז הבעתה השתנתה. שריריה התקשחו. היא נראתה כאילו הוא שומעת משהו שקיילי לא הצליחה לפרש. ואז עיניה נפערו בהבנה. ואז בפחד. "אני... אולי... אולי את צודקת..." הקול של קיארה רעד. התשובה לא הפתיעה את קיילי, למען האמת, שאת התגובה שהיא צפתה לה, אבל מה דהםתיע אותה היה הדרך שבה קיארה הגיעה אל התשובה הזאת. קיילי חשבה שהיא אומרת שטויות (אם כי, שטויות מוצלחות) שאולי יעזרו לה באיום... אבל האם קיארה חושדת, או חושבת או יודעת משהו שהופך אותם למשהו רציני? "אבל... אבל זה לא אפשרי!" קיארה נשמעה לחוצה. ממש לחוצה. קיילי לא ידעה מה היא חושבת. זה הלחיץ אותה. "אז.... את תקחי אותי איתך?" היא ניסתה שוב. "אין לי ממש ברירה כרגע" היא רטנה בתשובה. "למה? כי את לא יכולה לגנוב לי את הקרדיט על ההבנה?" קיילי צחקה, אבל קיארה הביטה בה בהבעה רצינית לחלוטין. "זה בהחלט חלק מהעניין".
למען האמת, קיילי מצאה בתשובה היגיון. אולי בגלל שקיארה סיפרה לה בעקיפין שלאלים אכפת יותר מהכל מהמוניטין המושלם והטהור שלהם. אולי קיארה פיזית לא יכלה להשתמש בתובנה מקיילי בלי תמורה, כמו המשא ומתן, אבל קיילי עדיין לא ידעה מה שאר התשובה. המחשבה הזאת גרמה לה כאב ראש, אז היא הפסיקה לחשוב אותה. ואז נחתה עליה ההבנה שהיא באמת הולכת לעולם הפנטזיה הקסום הזה, זה שהיא תמיד חלמה עליו. שנים של קריאה, מבוכים ודרקונים והצקות מבריונים סוף סוף עומדים להשתלם. היקום, או אולי, הרב יקום, מחזירים לה תודה. קיילי הבינה שהסיבה היחידה שבגללה היא עוד לא קפצה לאוויר הייתה שההבנה המופלאה כמעט הפילה אותה לרצפה.
"אז איך.... איך אנחנו עומדות לעשות את זה?!" סוף המשפט נמס לצחקוק מאושר. "זה מאוד פשוט" אמרה קיארה, אבל היא לא חייכה. במקום זה היא נגעה בצווארה, וקיילי הצטערה שהיא מצמצה מהאור שהופץ מהיד בפתאומיות. במקום שבו לפני שניה היה רק צווארון של חולצה מוכתמת בדם (שנצץ באופן מסתורי. קיילי לא שאלה.), הופיע תליון שעשוי מחוט שחור. על החוט השחור היה תלוי בעזרת וו ממתכת קריסטל בצבע כסף, כמעט שקוף. לרגע קיילי חשבה שהיא מדמיינת הילה של אור לבן חמים סביב הגביש, ואז נזכרה שמדובר בקסם, והאור כנראה אמיתי. קיילי ידעה מהוא, אפילו בלי לשאול. גביש עולמות. הלב של קיילי פעם כל כך חזק שקיילי הרגישה שהוא עומד לפרוץ מגופה ולגדול להיות פלנטה אינדיבידואלית. קיארה תפסה ביד של קיילי שוב, אבל הפעם קיילי לא התנגדה. הנשימות שלה הפכו נרגשות אפילו יותר, דבר שהיא לא החשיבה אפשרי, אבל היא עמדה ליד חצי אלה חצי דרקון שעומדת להשתמש באבן כסופה כדי לשגר אותן ליקום מקביל שמתנהג כמו מבוכים ודרקונים, אז היא הניחה שהגוף שלה יכול לפרוץ את הגבולות שהיא הציבה לעצמה. הסיטואציה הייתה כל כך ביזארית שהיא נכנסה להגיון של קיילי בלי שום הערה צינית או רפרנס לטרי פראצ'ט. כלומר, זה אבסורדי לגמרי. וקיילי אהבה את זה כמו שלא אהבה שום דבר אחר בחייה (אולי חוץ מערבי קריאה. היא מאוד אהבה ערבי קריאה). קיארה לחצה חזק יותר ויותר על ידה של קיילי. לרגע קיילי ראתה הבזק של אור אדום בעיניה של קיארה, ואז האור מהגביש גבר וגדל, אופף אותן כמו שדה כוח טהור. היא שמחה שאף אחד לא נכנס למסדרון. קיארה עצמה את עיניה. היא מלמלה כמה מילים שקיילי לא הבינה. לא בגלל שקיארה דיברה בשקט, אלא בגלל שהיא דיברה בשפה אחרת. המבטא שלה השתנה לחלוטין, והקול שלה נשמע כמו הד. הקריסטל החל לרשרש וליצור רעש משלו. הרשרוש גבר על כל קול אחר שהיא שמעה, כאילו הוא מצלצל מתוך ראשה אל אוזניה. האור התגבר והתגבר עד שהוא בלע את הכל. קיילי כבר לא ראתה את המסדרון נעלם, והספיקה לרכון למטה במהירות, לשלוח את ידה דרך הדלת הפתוחהתאל תוך החדר ולתפוס בעיוורון רצועת בד מחוספסת. היא קיוותה שזה התיק שלה.
האור נהיה כסוף, וקיילי כבר לא יכלה לראות אפילו את קיארה. במקום זה, היא ראתה הבזקים כסופים, ארוכים, כמו אין סוף מראות שמונחות זו מול זו. האור סנוור אותה, אבל היא לא הרשתה לעצמה לעצום עיניים. רגליה התנתקו בבת אחת מהקרקע. קיילי רחפה באור, רואה כל דבר שקיים. כל דבר שיכול להתקיים, במסעה המופלא והמרגש אל הלא נודע...