בת הדרקון האדום

הנשקיה

היי! סליחה שבפרק עלה באיחור, פשוט משום מה הטיוטה נמחקה לנו אז כתבנו את כל הפרק מחדש, מה שלקח הרבה יותר זמן מהרגיל...
___________________________________________

אחרי שהם דאגו שהשטן הפצוע יחזור לגיהינום (תהליך שהיה בעיקר לכרות את ראשו. אזרן עשה את זה ברטינה ארוכה, כמו תמיד.), ההליכה אל האחוזה הייתה שקטה מהרגיל, בסטנדרטים של החבורה. לא שסילה עשתה משהו כדי לשנות את זה. השקט התחבב עליה עם זמן, עדיף בהרבה מהדיבורים הקולניים של מיי, ההתבדחויות המעצבנות של ליה, והנדנודים החוזרים של אוריון... לא, סילה העדיפה את השקט המדוכדך. היא הייתה אוהבת אותו הפעם אפילו יותר, אם הוא לא השרה אווירה חזקה של מתח. אוריון היה נסער, כמו קודם, אחרי שהוא צעק על נינה. (סילה חיבבה את נינה, גם אם לא הייתה מוכנה להודות בזה. נינה הייתה שקולה, פעלה לפי היגיון, ושמרה על יחס רגוע בקבוצה, מה שעזר לסילה לחשוב בלי לשמוע ריבים שמצלצלים לה באוזניים. היא חשבה שנינה יודעת שהיא מחבבת אותה, ומכבדת את דרכיה של סילה מספיק בשביל לא להראות את זה.) אבל גם נינה הייתה שקטה באופן יוצא מן הכלל, וגם ליה, וג'ו, ומיי, שתמיד הייתה חייכנית וקופצנית... כולם חוץ מאזרן, שהיה תמיד שקט וממורמר. כמובן שסילה הבינה את הסיבה לשקט. הם גילו שבת הדרקון האדום, שהייתה, מסתבר, חלק גדול בחבורה, בעצם זייפה את מותה, ולא נהרגה. היא ברחה, לאן שהוא, ולא חזרה. במשך תשע שנים. סילה הניחה שהם מתייחסים לזה קצת כמו אל בגידה. סילה לא התייחסה אל זה ככה. היא לא ידעה איך להתייחס לזה, מכיוון שלא היה לה דבר להשוות אליו את הפעולה המסוימת הזאת של האבירה, כי סילה, בניגוד לשאר הקבוצה, הייתה אנושית. היא לא חיה זמן ארוך מאוד כמו כל שאר, למעשה, היא חייה רק קצת יותר משני עשורים ושלוש שנים. לא מספיק זמן בשביל לחיות במהלך המלחמה השניה. למען האמת היא אף פעם לא פגשה את בת הדרקון האדום. היא הצטרפה לחבורה רק שנתיים וחצי בערך אחרי המקרה, דבר שהשאיר אותה קצת מרוחקת יותר מהשאר. היא לא חלקה איתם את הטראומה המשותפת. הריחוק לא הפריע לה, להפך, הוא נתן לה פרטיות. ואומנם היא לא פגשה את בת הדרקון, אבל היא שמעה עליה. הרבה. היא הייתה, או, בעקבות הגילוי החדש, היא עודנה אחת הגיבורות היותר גדולות של ממלכות הדרום. היא הייתה הגנרלית הראשית של צבא המשמר הזהוב במשך אלפי שנים, והצילה הרבה אנשים כשעצרה את המלחמה הראשונה, וגם הביסה מפלצות ופולשים מהגיהינום, שניסו לעלות ולחבל בגן עדן...
אבל היו יותר סיפורים על דלתא. כולם ידעו מה דלתא עשתה. היא הייתה הצבא שנלחם נגד הממלכות במלחמה השנייה. היו די הרבה שטנים ושדים שהצטרפו אליה, בגלל כל הפחד שהיא הפיצה. והיא הפיצה הרבה פחד. היא עשתה דברים נוראיים. ולא היה צריך להיות שם, או לשמוע את כל הפרטים כדי לדעת שהיא עשתה הרבה נזק, נזק שאי אפשר לתקן. סילה נחשה שאין אפילו לא תושב אחד בממלכות שלא איבד אהוב או בן משפחה למפלצת הזאת. לא הרבה אנשים ידעו מי היא הייתה, מי היא הייתה באמת. כמעט אף אחד לא נשאר בחיים, או שפוי, אחרי שהוא ראה אותה. אבל החבורה ידעה מי היא הייתה, ובעקבות כך, גם סילה ידעה. היא ידעה שדלתא לא נעלמה אחרי המלחמה השניה. היא נשארה בראשה של בת הדרקון, והפיצה עוד הרס. אולי, בגלל שהתרחקה, היא חסכה את ההרס... או שלא. אולי לא. סילה לא הבינה בקסם. היא הבינה בחרבות, ניהול קרב, תפילות לאלים..... אבל קסם היה מחוץ לתחום, כך שהיא לא ידעה מה הסיכויים במקרה הזה, ולכן היא לא נתנה לזה להטריד אותה. היא ידעה שלא כדי לרדוף אחרי תשובה שאתה לא תצליח לקבל.
כשהם הגיעו לאחוזה השמיים היו שחורים לגמרי, מלבד המוני הכוכבים שהסתדרו בקבוצות ובפיתולים מעליהם. הירח לא נראה באותו היום. פעם בחודש סקטור, אל הירח, צריך לבקר את ילדיו, ולכן הוא לא נראה הלילה.
האחוזה של אוריון לא באמת הייתה שייכת לאוריון, היא הייתה שייכת למלכה. למעשה, זו הייתה 'אחוזת גיבורי המשמר', לאבירים שביצעו מעשי גבורה בעבור צבא המשמר הזהוב. אוריון גם לא היה זה שביצע את מעשה הגבורה, זו הייתה בת הדרקון. המלכה רק הסכימה לאוריון לשמור עליה, מכיוון שהרפתקנות היא לא המקצוע הכי מרוויח, וכך גם המלכה יכלה לזמן את הקבוצה למשימות מטעמה. הם נכנסו לאחוזה בדממה, והרעש היחיד שנשמע היה דריכותיהם על רצפת העץ. אוריון לא סובב את מבטו לחבורה, והתרסק אל כיסא העץ המרופד בכבדות, וכבש את פניו בידיו. סילה מעולם לא ראתה אותו כל כך שבור. נינה הסתכלה עליו ברחמים לרגע, ואז הובילה את קריוס לחדרה, ובקושי הסתכלה כשהוא גרגר בקול נמוך והתחכך וברגליה. מיי וג'ו נעלמו במעלי המדרגות, מסוככים בשקט. סילה לא ידעה אם אלה מילים של התרגשות או לחץ . ליה נראתה כאילו היא עומדת לומר משהו, אבל התחרטה ברגע האחרון. היא בהתה בריכוז באח ואור אדמדם הופץ על פניה, כאילו הלהבות המלחכות יתנו לה תשובות. סילה החליטה להפסיק לצפות במחזה האגום, ועלתה במדרגות הלוליניות אל המסדרון הצר שהיה הקומה העליונה. היא נכנסה לחדר השלישי משמאל, וצנחה על מיטת הקרשים.
בניגוד לאחרים, סילה לא ראתה טעם בעיצוב החדר. הוא נשאר בדיוק כמו שהיה בהתחלה: סדינים לבנים פשוטים, רצפת עץ וקירות לבנים אפורים, מדף עץ חום וארון אחסון קטן. הדבר היחיד שהשתנה היה הציוד שלה, שהיה מונח בגסות בארון, ושמתלה השריון לא היה מצוחצח כמו קודם. הוא היה מלא באבק ובפיח שנפל מהשריון אחרי קרבות, שסילה לא טרחה לנקות. ממילא הוא יתלכלך מחדש. היא התיישבה על גדת המיטה והתחילה להוריד את השריון שלה. שריון לוחות מלא, עם הרבה חלקים, עשוי נחושת עם חיבורי עור חומים כהים. שריון ראוי לפאלדינית של אריפריל, אלת האומץ והגבוקה בקרב. היא סיימה להוריד את השריון, והחליפה את בגדיה למכנסי וחולצת עור פשוטים, הורידה את המגפיים הכבדות של השריון. היא נשכבה לאחור. אף פעם לא הייתה לה בעיה להירדם, להפך, כהרפתקנית היא הייתה צריכה להצליח לישון בכל מקום, בין אם זה בבר קטן או במחנה מסורבל בשדה נטוש, יער, או מדבר... אך פתאום המצעים היו פחות נוחים מכרגיל. היא התגלגלה על צידה ובהתה בקיר. אולי היא כן הייתה יותר מסוקרנת משחשבה, כי היא בהחלט הייתה ערנית מידי בשביל לישון. אולי בת הדרקון בכל זאת הייתה תעלומה שהיא תנסה לפתור, רק כדי להרגיע את צימאון הידע שתקף אותה. היא ששלחה את רגליה לרצפה, והתרוממה. הרצפה חרקה כשהיא העבירה את המשקל לרגליה . היא השחילה אותן לתוך מגפי עור קצרות. היא ירדה במדרגות אל הקומה הראשונה, והתכוונה לשבת בסלון, לחשוב קצת, אבל ליה ואוריון עוד היו שם. הם לא ראו אותה, ולה לא הייתה שום כוונה להצטרף אליהם. היא הבינה את אוריון, לפעמים. שניהם היו לוחמים, אחרי הכל, אנשי חרב. הם ידעו את העבודה. אבל ליה? ליה הייתה קוסמת, מהסוג הרע. היא לא רק השתמשה בקסם, היא העריצה אותו. היא הייתה אינטליגנטית, אבל פזיזה. היא אהבה סכנות והייתה הרפתקנית בשביל להתקרב אליהן. סילה לא בטחה בה, ובטח שלא חיבבה אותה. במקום להתיישב לידם, היא החליטה ללכת למקום אחר. המקום היחיד שהיא באמת יכלה לחשוב בו. היא הפנתה את גבה לאח והמשיכה לרדת בגרם המדרגות בשני, למטה, אל המרתף. לא בהרבה בתים היה מרתף, כי לא כולם צריכים אחד. לרוב האנשים פשוט הייתה חלקה שלהם במחסן משותף, או אפילו מחסן קטן משלהם. מרתף היה משהו מיוחד. המרתף של האחוזה אפילו לא שימש רק כמחסן. היה בו פתח קטן בקצה החדר למחסן, שנמצא בחדר נפרד. רוב המרתף של האחוזה היה הנשקיה. רגליה של סילה נחתו על רצפת האבן הקשה, וצעדו אל הסדנה. המרתף היה ריק, והמתלים לשריונות ולציוד של שאר חברי הקבוצה היו ריקים. מוזר, אבל לא מפתיע. על המתלה שלה עוד הייתה תלויה סימיטר, חרב מעוקלת, שהיא פרקה מידו של מתנקש חסר מזל. סילה העדיפה להשתמש ב'גלדיוס אנימוס', החרב הקדושה שלה: חרב אדירה, דו ידנית ומאוזנת עם ניצב ברונזה שחרוטים בו איתורים של בזים, החיה המיוחסת לאריפריל. הניצב השתפשף קשה בקרב עם השטנים. סילה שמרה על החרב כמו אוצר, ולא הייתה מוכנה להילחם בעזרתה כשלא הכל מושלם. היא תצטרך לקפוץ לנפח שיתקן את זה. היא לקחה את הסימיטר והניפה אותו כמה פעמים. היא עקמה את פניה. האיזון לא היה טוב בכלל בהשוואה לחרב הקדושה, וגם קצרה מידי לטעמה של סילה. טוב, זה מה שיש. היא תנסה למצוא נפח בשוק מחר בבוקר. היא לקחה אבן שיוף מאחת המגירות והתיישבה על השרפרף הקטן. היא העבירה את הסימיטר הלוך ושוב על אבן השיוף, מתעלמת מהגיצים הקטנים שרוצים מהלהב. היא התכוונה להמשיך לשייף את הסימיטר עד שהתוצאה תמצא חן בעיניה, אבל בסופו של דבר, היא שייפה אותו עד ששמעה קולות של צעדים כבדים מהמדרגות. "לא מצליח לישון?" היא אמרה בלי להסתכל על פניו, ושמעה את הרטינה הרגילה. עם הזמן סילה יכלה להבין את הרטינות של אזרן, ולפרש אותן בהתאם למצב. "אני מניחה שגם אתה לא ירדת רק כי אתה צריך לתקן את הגרזן" "המףף," הוא ענה, "לא, אני חושב שלא. הלוחם והכושפת עוד יושבים ברחמים שלהם, והקטנים עוד מתלחששים למעלה, ככה שלישון זה לא דבר שיכולתי לעשות." ה'קטנים' הייתה הדרך שבה אזרן כינה את מיי וג'ו. יש אנשים שהיו תייחסים לזה כאל עלבון, מכיוון שג'ו הוא בן-מחצית, ומיי ננסית, שני הגזעים הכי נמוכים, אבל אזרן היה גמד בעצמו, רק קצת יותר גבוהה ממיי. השם היה פשוט קטע של תפיסה, אולי מבחינתו הם פשוט היו אופטימיים וקופצניים מידי כדי באמת להיות בוגרים. אזרן גירד את אפו, רטן (שוב), חטף את השרפרף השני והתיישב בהבעה חמוצה. "אבן שיוף" הוא אמר, וסילה זרקה אחת לכיוונו, והוא תפס אותה, בקושי אפילו מסתכל עליה, והוציא סכין קטן מהמגף שלו, דבר שלא הפתיע את סילה, והתחיל לשייף אותו. "בלי תודה?" היא שאלה, בלי להיות מופתעת באמת. "לא, סילה, ציפית לאחת?" "לא," היא ענתה. אזרן היה גמד, ורוב הגמדים הם לא בדיוק קרני שמש, וסילה הסתדרה איתם די טוב בגלל זה. "אבל העובדה שאתה אומר את שמי מפצה על זה". הוא הסתכל עליה בקטנוניות. "אתה לא קורא לאף אחד בשם שלו," היא העירה. היא רטן, שוב, והשיב בקולו הצרוד. "אז מה. את לא קוראת לקיארה בשמה" האמירה הזו הפתיעה את סילה, כי היא אף פעם לא שמעה את אזרן אפילו מזכיר אותה. היא תמיד חשבה שהוא התייחס אליה כמו לשאר החבורה. "הכרת אותה מקרוב?" היא שאלה אותו, ולא הצליחה להסתיר את סקרנותה במסך של אדישות, "פחות או יותר," הוא אמר, ועיקם את אפו, "לא כמו הלוחם (סילה כבר ידעה ש'הלוחם' הייתה הדרך שבה אזרן תיאר את אוריון). אבל בשנים לפני שהיא נעלמה, היא הפכה יותר נסבלת." לסילה היה קשה לתאר לעצמה איך אזרן מגדיר 'נסבלת'. אולי היא נהפכה פחות דברנית, או אופטימית, אולי כעסנית יותר? זה נשמע לה מוזר, בהתחשב בתיאור של בת הדרקון מפי כל שאר החבורה. היא תמיד תוארה כטובת לב ואמיצה, בעלת הרבה ביטחון, מוכנה לעשות תמיד את הדבר הנכון... למרות שסילה לא הייתה בטוחה שהדבר הנכון מבחינתה היה אותו 'דבר נכון' שבת הדרקון הייתה מתייחסת אליו. "אז... אני מניחה שהיא הייתה רצינית יותר?" היא שאלה, ואזרן הנהן הנהון זריז. "כן. היא הפכה לריאליסטית, למישהי שיכולתי לדבר איתה ברצינות. צברתי כבוד אליה, עם הזמן, גם כשהיא עוד לא חזרה לעצמה." "לא חזרה לעצמה?" "אחרי שהיא השתחררה משליטה המוחלטת של מכשף הכאוס, היא הייתה מנותקת למשך שנתיים-שלוש. בטראומה עמוקה. בימים היא הייתה יושבת בקומה העליונה, בוהה בנקודה לא ברורה באופק. לא מדברת. לא מגיבה. לא אכלה, לא שתתה. לא שהיא צריכה את זה. היא הייתה אומרת ללוחם מילה או שתיים בסופו של דבר, אבל גם זה לא ממש. היינו שומעים אותה רק בלילות. היא הייתה צורחת". לסילה היה קשה לדמיין את הדמות האצילה שלצבת הדרקון במצב שבור כל כך. באחורי מוחה זה נשמע הגיוני, כי הטראומה בטח פגעה בה קשות, וגם חוסר השליטה בעצמה במשך כל כך הרבה זמן. אבל זה היה קשה לחבר את זה לכל הסיפורים עליה, כל מה שהיא שמעה עליה... "התחברת איתה?" היא שאלה, "הייתם ידידים? הכרתם טוב?" אזרן העיף אליה מבט עצבני-תוהה, כאילו הוא מנסה לברר אם היא השתגעה... טוב, היא באמת נכנסה לפרטים על זה קצת יותר מבדרך כלל. למה באמת היה לה רצון לדעת עד כמה אזרן התחבר לבת הדרקון? "היינו לוחמים שמבינים אובדן ורצינות. היא הייתה גנרלית. לא היה קשה לכבד ולהכיר בכישורים שלה." "אזרן... היא הצליחה להתמודד עם דלתא? היא שלטה בעצמה בכלל? איך היא הייתה?" אזרן הסתכל על נקודה בקיר, ממש מולו. ואז אמר "היא הייתה שבורה". ואז הוא החזיר את אבן השיוף לסילה, גם והלך חזרה לקומה העליונה, משאיר את סילה עם מחשבותיה, לבד בתחתית המדרגות.
___________________________________________

מילון מושגים:

סקטור- מלך האלים, אל הירח, הלילה והמיסתורי הכשפים, אב הכוכבים, בעלה של אריאן, אלת השמש, פטרון המנהיגים והזאבים.

סימיטר- חרב מעוקלת (בעולם שלנו היא הייתה נפוצה במרכז אסיה, במזרח התיכון ובפרס, והשם נובע מהמחלה חרב בפרסית)