בת הדרקון האדום

בעולם האחר

"אנחנו הולכות לשוק הזוטני", אמרה החצי-אלה-חצי-דרקון (כינוי מסובך באופן מטופש שקיילי החליטה שהיא דווקא אוהבת), בעודה מובילה את קיילי לצד הדרך אחריה. השעה הייתה שעת בוקר מוקדם, לאחר שעות ארוכות של הליכה מהנהר מערבה, שינה באסם קטן למשך זמן מצומצם למדי של שעות, ואז הליכה נוספת."יש משהו מיוחד שאני צריכה להתכונן אליו? מה המטבע שלכם? זה יכול להיות שימושי." קיארה משכה את קיילי הצידה רגע לפני שמרכבה רתומת חמורים עברה בשביל, ואז שקלה את מילותיה. "את זוכרת את הכסף במבוכים ודרקונים? המערכת הכספית היא די דומה. למען האמת, אני לא אתפלא אם המשחק הזה באמת מבוסס על הטכניקות של קאלפור. שניים עשר מטבעות נחושת שווים למטבע כסף, ושניים עשר מטבעות כסף שווים למטבע זהב. פלטינה שווה לתריסר מטבעות זהב." קיילי העירה במוחה לנסות לשבור את המערכת הכלכלית (בסגנון הארי פוטר מהשיטה הרציונלית), ושאם היא תמצא את הגאון שהביא לה את המשחק האהוב עליה היא תשיג את החתימה ו/או הכתובת שלו. "את גם צריכה לדעת את השפה", קיארה אמרה. "אני מניחה," ענתה קיילי, "אבל לא נראה לי שיש לי זמן ללמוד שפה עכשיו. זה מוזר לצפות שפשוט, אני לא יודעת, תורידי לי את המידע למוח כמו ב'מטריקס'?" קיילי אמרה, חלקית בצחוק, אבל קיארה צמצמה בעיניה ומשכה בכתפיה. "למעשה, זה לא רעיון כל כך גרוע" קיארה העיפה מבט לחוץ קטן אל השמיים, ואז מלמלה משהו בשפה לא מזוהה, והניחה את האצבע שלה על הקרקפת של קיילי, בחלק האחורי של ראשה. קיילי חשבה רק לרגע שהיא ראתה אור קלוש בעיניה של קיארה, אבל אז היא מצמצה והוא עבר. "אני לא מרגישה שום שוני..." המשיכה קיילי באנגלית. "טוב, אנגלית היא כבר לא דבר מודע בשבילך" אמרה קיארה. "אני מניחה שזה נכון," קיילי ענתה, ואז שמה לב להבעה המעט יותר מחוייכת של קיארה. "זה כבר קרה, נכון?" היא שאלה, פתאום מודעת עד מאוד למבטא האוסטרלי שלה. "כן, זה כבר קרה." ענתה קיארה. "איזו שפה את מדברת?" "ליטאיירי," קיארה ענתה, "וזה אנחנו, קיילי. את מדברת באותה השפה". קיילי חייכה, ואז עצרה ושיחזרה את המשפטים האחרונים. מבחינתה, היא דיברה אנגלית, וקיארה ענתה לה באנגלית, אבל משהו במבטא של קיארה נשמע משונה מעט, יותר לטיני, כפי שקיארה אמרה קודם. "איך זה פועל בדיוק?" קיילי שאלה, מודעת לכל הברה שהיא מוציאה מפיה. "גרמתי לך לפרש את השפות המדוברות." קיארה ענתה, ואז קימטה את מצחה "אל תסתכלי עלי ככה, אני לא אשפית, אני לא יכולה להסביר למה זה קורה. אבל זה פשוט עובד. זה קסם די פשוט, האמת. אני לא יכולה לגרום לו להיות קבוע, אבל הוא ישרוד למשך מספר השעות הבאות." קיילי העירה לעצמה למצוא אשף בקרוב, ואז עברה לתחביבה האהוב ביותר לאחרונה: לשאול את קיארה עוד שאלות. "אז... כל שפה?" "כל שפה שידברו איתך, כן." "ומה אם שפות שלא ידברו איתי, אני לא יודעת אותן?" "לא עד שתצטרכי לפרש או לענות בהן" "ומה אם אני אשתמש בביטויים מהעולם שלי שאין להם מילה פה?" "אה... לא חשבתי על זה. אני מניחה שנשמע את המילה המקורית. במקרה הזה אני אתרגם אותך." "זה קורה גם בתרגום של שפות מהעולם שלי אז...אוקיי, ומה עם קריאה? פועל באותה הצורה?" "כן, למרות שעדיין יש שפות שלא יעבדו" "כמו מה? יש כאילו, שפות סודיות?" "קיילי, אני לא יכולה לספר לך הכל ביום אחד," "למה לא?" קיילי המשיכה. היא התקדמה בדילוגים קדימה, ומידי פעם נאלצה לעצור ולחזור אל קיארה כדי לשמוע את תשובתה. הדרך הייתה יפה, מוקפת בשדות וחלקות פראיות, סלולה בבוץ. קיילי לכלכה את המכנסיים שלה עד אמצע הקרסול, לאחר שהחליקה מעוצמת בדילוגים שלה עצמה. "אם אנחנו צריכות לבלות את היום הראשון שלי פה בהליכה, למה שלא תטרחי לחלוק איתי חלק מהחוויות שלך מעשרים אלף השנים האחרונות?" קיארה משכה בשפתיה, ואז תפסה בידה של קיילי ומשכה אותה לצד הדרך. "מה?" קיילי שאלה. "אנחנו מתקרבות." ענתה קיארה, והצביעה אל האופק. מסתבר שמרוב דיבורים, קיילי לא שמה לב לנוף מהשביל לפניה. זה קרה לה הרבה, כמובן, ולא הייתה לה בעיה עם זה, כי ככה כל נוף יהיה הפתעה ברגע שהיא תראה אותו. הדעה הזאת לא השתנתה כשהיא ראתה את המשך השביל. עולם הפנטזיה לא אכזב. הדרך שבה הן הלכו התעקלה מטה, והבוץ שעיטר את הדרך הפך לחול. חלקות היער הצטמצמו והפכו לחלקות של שיחים נמוכים. השביל הוביל לעיר עצומה, מישורית, בגובה פני הים. העיר כאילו נפרשה לשכבות. בשכבה הקרובה ביותר אליהן היו בתים צפופים עם רעפים אדמדמים. מאחורי הבתים הצפופים הייתה שדרה גדולה וארוכה, מלאה באנשים קטנים שמנקודת מבטה של קיילי נראו בגודל אצבע. האנשים הקטנים התרוצצו בין חנויות, דוכנים צבעוניים וסוחרים, נזהרים מעגלות שעוברות בהמון מידי פעם. מאחורי השדרה עמדו בתים יותר גדולים, מפוארים יותר, ומאחוריהן ארמון ענק, מעוטר בזהב ובקישוטים אקסטרווגנזים. מאחורי הארמון, עמדו צריפים שהשקיפו אל המזח, והמזח יצא אל ים כחול ועצום שהשתרע עד אינסוף. מאחד הקצוות של העיר יצא צוק גדול שבלט אל המים, ועליו עמד מבנה מעוטר זהב ושיש. "מרשים, לא?" שאלה קיארה בעצבות. קיילי חייכה חיוך ענק. "מדהים ביותר! מה זה המקום הזה?" "העיר זוטיי, עיר הנמל והסוחרים. השפה שדיברתי איתך קודם, ליטאיירי, התחילה כאן." "מה זה?" שאלה קיילי, והצביעה על המבנה שעל הצוק. "המנזר." אמרה קיארה בלי להרחיב. "לשם אנחנו הולכות?" קיארה הסיטה את מבטה. "לא. אנחנו הולכות לקחת... גישה קצת פחות מסורתית." קיילי הרימה גבה. "היום הראשון שלי פה, ואנחנו כבר הולכות לאזורים מפוקפקים. מתאים לי." קיארה נאנחה. קיילי יכלה להישבע שהיא רואה בושה בפניה? "אני לא רוצה להיתקל במנזר כרגע. אני לא-" קיארה החמיצה את הבעתה "-לא משנה. חשבתי לבדוק אם הארגונים יוכלו להציע מידע. אני גם מעדיפה שלא יעקבו אחרינו." קיארה שמטה את כתפיה. "ובכן, בשביל לא למשוך תשומת לב, אי אפשר להיכנס לעיר הצפופה ביותר ביבשת כשאת נראית ככה," אמרה קיארה. קיילי בחנה את עצמה. מכנסי טייץ אפורים, חולצת טריקו בצבע כחול רויאל, סווטשירט ירוק זרחני, עכשיו עם שרוולים שספוגים בדם, תיק גב מלאכותי עם הדפס של דרקון. קיילי חשדה שהיא לא נראתה סטנדרטית גם בעולם הזה. "יש לך איך לתקן את זה?" היא שאלה. "אני לא רוצה להשתמש בקסם, ואשליות הן גם ככה לא חוזקה מיוחדת שלי. אולי נוכל לגנוב משהו בדרך." "לגנוב משהו? את בהחלט יותר מגניבה בעולם הזה. תרתי משמע." קיארה המשיכה להתקדם במשך השביל. קיילי עקבה אחריה. כשהן נכנסו לעיר זוטיי, קיארה וקיילי היו עטופות בגלימות מעופשות. קיארה דאגה לעבור בסימטאות צרות, להרכין את ראשה, ללכת באיזורים הפחות עמוסים ולגרור את קיילי אחריה. מידי פעם קיארה העיפה מבט לאחור בחדות, כאילו היא שומעת מישהו שמתקרב אליהן. קיילי לא ידעה לאן קיארה לוקחת אותה, ולא הייתה לה הרבה בעיה עם זה, למרות שהיא הייתה שמחה לראות את השוק ולשין עין על התושבים. חלק מהתושבים היו אנושיים, או לפחות נראו אנושיים, אבל לא כולם. היא ראתה דמויות גבוהות עם אוזניים מזדקרות ומחודדות, אנשים נמוכים שהגיעו לה למותן, היא אפילו ראתה אישה אחת אדומת שיער עם התחלה של קרן על ראשה, וזנב אדמדם שהזדקר מתחתיה ואסף פריט מדוכן כשהמוכר לא הסתכל. מידי פעם מישהו זרק לעברן הערה, רוכל שניגש למכור מוצר או אמן שמנסה להרשים ברחובות. בכל פעם שזה קרא קיילי פחדה לרגע שקיארה תחתוף התקף לב. היא קפצה במקומה והסתירה את פניה בגלימה כמה שרק יכלה. קיילי התחילה לנסות לפענח מה בדיוק כל אחד מהתושבים היה (בכל זאת, יש יתרונות בלקרוא את כל מגדירי המפלצות כמה עשרות פעמים), כשקיארה התחילה למשוך אותה בכוח רב יותר, ולהאיץ לכיוון סמטה צרה בין שני צריפים. "יש סיבה זאת מושכת אותי לכל מקום? או שאת פשוט אוהבת ל-" קיילי התחילה, וקיארה הניחה את ידה על שפתיה. היא משכה מעל קיילי את הגלימה ונדחקה אל הקירות, מנסה להסתתר כמה שיותר. קיילי ניסתה להתגנב כמיטב יכולתה והתחילה, לאט, להגניב הצצה אל מחוץ לסמטה. היא לא ראתה שום דבר יוצא דופן. רק את הרחוב ההומה והדוכנים הצבעוניים. איש לא נראה חשוד יותר מהאחרים, ולמיטב ידיעתה של קיילי שום דבר לא היה מחוץ לשורה (היא אף פעם לא ידעה איך להשתמש בביטוי הזה בצורה נכונה. אולי בגלל שברוב המקרים הכתב שלה נטה באלכסון). היא התכוונה למשוך בכתפיה ולצאת בחזרה החוצה, אבל אז קיארה התנשפה בחדות נרעדת (הפעם הראשונה שבה קיילי הבינה שזה דבר שאנשים אשכרה עושים, וזה לא סתם משפט בספר) וכיסתה את פניה בידיה. קיילי לא הבינה מה הייתה הבעיה, אבל חשבה שעדיף, הפעם, לא לעשות צרות -היא כמעט דקרה את החברה הכי טובה שלה- היא דחפה את המחשבה הזאת הצידה, לאחר כך. כרגע משהו, לדעת קיארה, היה ממש לא בסדר. "היא כאן, אני מרגישה את זה," קול נשמע מהקהל, נשי וחד, וראשה של קיארה הסתובב אליו בחדות. "הן חייבות להיות כאן באזור, תמשיכו לחפש!" נהם קול נוסף, גברי, וקולות צעדים מפזרים הרגיעו את קיילי לשניה. ליבה דפק בכזו חזקה שהיא נדהמה שאף אחד לא שמע אותו. היא ניסתה להכריח את מוחה לשתוק כדי להקשיב, מה שרק גרם לו להשתולל עוד יותר. קולות נוספים הצטרפו להמולה, ונראה שהעוברים ושבים ברחוב מפנים להם דרך. קיארה תפסה באמה של קיילי ואחזה בה בחזקה.
עכשיו, שלוש דמויות עמדו בפתח הסמטה.
_______________________________________

שלומות, כן, אנחנו בחיים!
החלטנו לעשות הפסקה מוואטפד לפני יותר מידי זמן, והגיע הזמן לסיים אותה. אנחנו מתנצלות על שנאלצתם לחכות כל כך הרבה זמן לפרק, אבל השתמשנו בזמן הזה כדי לסדר את הפרקים ולחשוב מחדש על הסיפור ועל המקומות שאנחנו רוצות שהוא יגיע אליהם.
כאות סליחה על העיכוב הארוך ביותר, מצורף ציור שRtemis ציירה של הדמויות, אולי זה יעזור לכם לדמיין אותם יותר טוב ולצלול איתנו בחזרה פנימה.

מילון מושגים:
-זוטיי: עיר הסוחרים. ממלכה צבעונית שנמצאת על גדות היבשת בברית המערב, האחראית על היבוא והיצוא ברחבי הברית. הסחר הזוטני ראוי לכבוד רב, ופסטיבלי השוק הרבים בה משובחים בכל רחבי היבשת. כמובן שבכל מקום בו יש שוק גדול יש גם שוק שחור, והפושעים הזוטנים הם כנראה המשגשגים והגרועים ביותר.