הרציפים העמוסים לא מחכים לאף אחד. אני פוסעת שם באטיות אל עבר הרכבת לבאר שבע. צעד קטן לרכבת בשביל צעד ענק בחיים. מאות אנשים ופרצופים ואני מחפשת פרצוף רק של אחד. אבל הוא לא יחזור ואני יודעת את זה אבל מה זה משנה? תנו לי לקוות. כבר שלוש שנים אני מקווה. חיה קצת בסרט הייתי אומרת. איך בן - אדם מת יכול לחזור לחיים פתאום? לא יודעת. אבל עדיין יש בי תקווה.
אז אני ממשיכה ללכת שם. עם חיוך ענק. יפה כזה. עיניים מהפנטות. ככה כולם אומרים לי. ואף אחד אחד לא יודע ואף אחד לא שומע. הכל אני מסתירה.
מאות אנשים שפוסעים שם במהירות. רצים. עפים עם הרוח.
חלקם נוסעים לעוד יום בעבודה, חלקם עם המזוודות ישר לנופש. חלקם להתחלה חדשה, וחלקם אל הלא נודע. הפתעה גמורה.
המשותף בין כולם, שכולם פוסעים מהר, הם רצים ולא עוצרים, אפילו לא מסתכלים לאחור. ואני רק רוצה לצעוק להם שיעצרו. אני לא בקצב. לפחות שיאטו. הקצב הזה מהיר לי מידי. יש לי סחרחורת.
אני רוצה לעצור. הרכבת טסה. ואני לא רוצה להתרגל. לא רוצה להתקדם.
שלוש שנים שכולם ממהרים, פוסעים במהירות ולא נותנים לי שניה לעכל.
לעצור.
לנשום.
אמא אמרה שזה חשוב לנשום. אחרת אין אוויר. ואני כבר חנוקה. מרגישה את הכל צף במים העמוקים האלה. זה קשה ללכת ברציף הזה לבד.
אני מתיישבת שם לבד, באחד המושבים. מכניסה את האוזניות אל אוזני ומגבירה על הווליום הכי גבוה בכדי להשתיק רעשי רקע.
באוזנים, הדבר היחיד שאני שומעת זה את קולו של אייל גולן שר את השיר- ״מבקשים חיים״.
ואני בוהה באוויר. בחייל, ובאמא, ובילדה הקטנה. בכולם. ואני נושמת. או לפחות מנסה. אולי מעכשיו אני אצליח לנשום. אולי מעכשיו הכל ישתנה. יש עוד זמן לשנות.
*
אני נכנסת לשם. למקום שרק בדיעבד הבנתי כמה הוא ישנה את חיי מקצה לקצה. כמה הוא יחזיר לי הכל אבל יעשה לי רק טוב. למקום שבלעדיו, החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי.
למקום ששינה אותי ממיליון רסיסים שמתרוצצים לי בלב, למיליון רסיסים שהתאחדו ובנו את ליבי מחדש. הפכו אותו לשלם כזה ויפה.
את פני מקבלים עשרות נערים שמתרוצצים ממקום למקום עם סיגריה ביד ועשרות קללות שגורות בפיהם. אני מרגישה בבית. כולם כל - כך דומים לו. אני מתקדמת אל המשרדים, לחפש שם עוגן יציב. אישה מבוגרת מקבלת את פני בחיוך. ״את הבת שירות שלנו?״ היא שואלת.
אני מהנהנת בחיוך.
״מה השם?״ היא שואלת.
״מוריה,״
״איזה יפה את, כפרה עלייך.״ היא מחמיאה לי, גורמת לי להסמיק ולחייך. ״תניחי את הדברים בדירה מותק, אני אגיד לרואי לבוא ולהסביר לך הכל.״
אני הולכת לכיוון הדירה שכבר ראיתי בקיץ כשהייתי פה, כשהגעתי לבדוק כאן. הדירה ריקה, שאר בנות השירות כנראה לא הגיעו עדיין. צלצול טלפון גורם לי להוציא אותו מכיס החצאית שלי. מספר לא מזוהה על הצג.
