״בוקר טוב.״
קפצתי בבהלה לשמע הקול מאחורי כשאני הולכת במסגרון לכיוון כיתה י״ב. הסתובבתי ופרצופו של דוד עמד למולי.
״מה קרה, נבהלת?״ שאל דוד בגיחוך קל והתקדם לעברי.
״לא, בכלל לא,״ עניתי בציניות תוך כדי גלגול עיניים.
כיחכוך גרון של מישהו מאחורינו גרם לי ולדוד להסתובב בתיאום מושלם.
רואי עמד מולנו עם פנים מובכות. ״דוד, אתה יכול להשאיר אותי ואת מוריה רגע לבד?״
דוד לא ענה, רק הסתכל על רואי במבט מתעב והלך. בהיתי בגבו החסון של דוד עד שרואי התחיל לדבר מזכיר לי שהוא עומד לידי.
״מתנצל על אתמול,״ הוא אמר במהירות בולע את המילים בפיו, ״יצאתי זין עם הדיבור המסריח הזה.״
האמת, שהופתעתי, לא ציפיתי שרואי יצטער על משהו. מהקצת שהספקתי להכיר אותו, לבחור יש יותר מידי אגו.
אני מחייכת. חיוך מקבל אבל גם מרוחק. ממנו אני אשמור מרחק את זה אני יודעת. ״נמחל.״
רואי מחייך. ״אין עלייך.״
״אבל״, מיהרתי להוסיף. ״פעם אחרונה שאתה מדבר ככה לדוד. תכבד אותו.״
על פניו של רואי פנים חתומות. ״דף חדש?״ הוא שאל.
״דף חדש,״ עניתי בחזרה. ״עכשיו תסלח לי, אני הולכת לדוד להמשיך מאיפה שהפרעת לנו.״ הודעתי בחיוך מזוייף ובאתי להתקדם, אך רואי עצר אותי בידו. ״תגידי..״ הוא אמר וכיווץ את גבותיו, ״מה קרה לך אתמול כששאלתי אותך כמה אחים אתם? התנתקת לרגע.״
בלעתי את רוקי בחוזקה ושיחררתי את ידי ממנו ״סתם.. מלמלתי. ״זה לא משנה.״
״זה כן.״
״זה לא משנה, שחרר.״
״נו דברי, נשמה, לא יקרה לך כלום.״
אני מכירה את הטיפוסים האלה. טיפוסים כמו רואי שבטוחים שמגיע להם הכל ויודעים הכל.
״זה לא משנה! זה משהו אישי שלי והאחרון שזה עינינו זה אתה!״ השבתי בכעס והלכתי לפני שיוכל להגיב. הדמעות בצבצו מעיניי ומחקתי אותם במהירות כדי שלא ישימו לב.
הדבר היחיד שרציתי היה לחזור לימים של פעם,
לימים שהיינו משפחה שמחה,
לימים שכל הזדמנות שהיית לנו יצאנו לטיול או מעיין. ימים שלא יחזרו לעולם, כי תמיד ההרגשה שמשהו חסר תורגש באוויר.
התקדמתי במהירות אל עבר הכיתה של י״ב לחפש את דוד ומחקתי כל זכר לדמעות.
המשכתי להתקדם וראיתי במבטי את דוד שעון על קיר בקצה המסדרון כשמבטו נעוץ בחלל הריק של המסדרון ומבט אדיש על פניו.
״דוד,״ מלמלתי בשקט והמשכתי להתקדם לעברו.
הוא סובב את מבטו לעברי והביט בירוק של עיניי. ״מוריה,״ הוא ענה לי באותו טון כשהוא לא מזיז את עיניו ממני. ״מה קורה?״
