כשתראו סימן כזה: 🎼 תפעילו את השיר למעלה.
~~~
החלטתי שאני אחכה לשבת שבה כל התלמידים מחוייבים להישאר בפנימיה בגלל פתיחתה של השנה ואני אדבר שוב עם דוד, או לפחות אנסה. הייתי חייבת הסברים.
ערב שבת הגיע. חזרנו מתפילת ערבית בעוד שדוד ממשיך להתעלם ממני.
המשפט שאמר לי הידהד בראשי כל היום ולא יכולתי שלא ליחס לכך חשיבות רבה.
לאחר הארוחה אני ועמית עשינו פעילות קצרה ונחמדה ולאחר מכן כולם התפזרו חבורות חבורות ויצאו להסתובב באוויר של הכפר.
בוקר שבת הגיע, לאחר הארוחה הלכתי לדירה לנוח קצת ולאחר שעה החלטתי שאני הולכת ומדברת עם דוד.
הייתי חייבת לברר איתו מה קרה, זה כירסם כל חלק בגוף שלי. אומנם הייתי פגועה ממנו, אך הייתי חייבת שיביא לי הסברים.
הלכתי לספסל שליד הפנימיות. הייתה בי הרגשה שהוא שם, לא ידעתי למה, אבל הייתה לי הרגשה חזקה שהוא יושב שם, ואכן הוא היה שם. כשהבטתי בו, הרגשתי כאב חד בחזה.
ראיתו אותו יושב על הספסל עם פנים נפולות ועיניים אדומות.
״דוד,״ התקדמתי לעברו במהירות וקצת בחשש, שמה גם הפעם הוא יתעלם ממני או יותר גרוע- יעזוב את המקום עם משפט שיכאיב לי.
הוא הרים את ראשו לשניה, הביט לי בעיניים, והחזיר את ראשו במהרה לקרקע.
״חיים שלי, הכל טוב, דוד?״ שאלתי בדאגה נוגעת בברכו כדי שירים אלי מבט.
מפגרת, מה זו השאלה הדפוקה הזאת? קול קטן בראשי גער בי. למה שהכל יהיה טוב אם הוא נראה כך?
״כן,״ הוא ענה באדישות.
״אתה משקר,״ קבעתי.
״וואלה,״ הוא ענה בסתמיות ללא הכחשה.
״מה יש דוד?״
״כלום,״ הוא ענה עם המבט עדיין על הקרקע.
״ועכשיו באמת,״ לא ויתרתי.
״זה בגללך,״ הוא ירה לעברי את המילים הכי קשות שיכולות להיות מבן אדם שאתה אוהב.
״מה? מה עשיתי?״ שאלתי מעט פגועה.
״לא לא לא,״ הוא מיהר להגיד, ״את לא עשית כלום.״
הבטתי בו בבלבול, ״על מה אתה מדבר דוד?״
״עזבי, זה אני הדפוק.״ הוא אמר. מבטו עדיין על הקרקע, כל כך רציתי שהוא ירים אותו ויביט בי.
״היי״, לחשתי, ״תסתכל עלי,״ אמרתי ברכות.
הוא הרים אלי את מבטו באיטיות. סוף סוף הוא מביט בי. הלב שלי דהר כשמבטו היה עלי. ״מה קרה דוד? אתה מוכן לדבר איתי?״ רציתי לדבר איתו על הסיבה שבגללה באתי, אך הבנתי שכנראה זה לא הזמן המתאים וזה יצטרך לחכות קצת.
״פשוט..״ הוא התחיל לדבר ונעצר, גומע את רוקו ״אני לא מסוגל. אני לא רוצה לפגוע בך, כבר פגעתי בך מספיק,״ הוא אמר בשקט ונאנח בעצבות.
