בכל שנה באזכרה, עלינו המשפחה והחברים הקרובים של איתי לקבר שלו ולאחר מכן הלכנו לבית הכנסת בשכונה לומר תהילים ולסיים מסכת לעילוי נשמתו. כך עשינו גם היום.
בבית הכנסת הפורום גדל ועוד אנשים שפחות קרובים אלינו גם הצטרפו.
לאחר שסיימנו בבית כנסת, הלכנו לביתי רק המשפחה המורחבת והחברים הקרובים של איתי, בינהם דוד.
עשינו ארוחת צהרים כמנהג המשפחה וחלק מהאנשים דיברו על איתי דברי שבח.
כמו בכל שנה, לא הייתי מסוגלת להכיל את הדיבורים עליו בידיעה שהוא לא פה יותר, אז הלכתי והסתגרתי בחדרי.
לא הייתי מסוגלת לראות את כל המשפחה עצובים, וכאובים.
נכנסתי לחדרי והתיישבתי על המיטה צמוד לקיר עם רגלים צמודות לחזה.
הדמעות כמובן שזלגו.
עיניי היו נעוצות בתמונה שתלויה על הקיר, אני ואיתי עומדים שם מחובקים, איתי עושה פרצוף ובדיוק מזיז את ידו.
לראות את ההורים שלך מפורקים, זה לא קל, ועוד בידיעה שהם משתדלים כמה שפחות להראות את זה ביום יום, אחרת זה יפרק את כל המשפחה יותר.
לראות את אמא שלך נלחמת בדמעות הבוגדניות, זה לא קל.
לראות את אבא שלך שאוחז באמא, כדי שלא תיפול, זה לא קל.
לראות אותו, כשהוא עוד שניה מתפרק, אבל מחזיק מעמד בשביל אמא, זה בכלל לא קל.
הם עדיין במוות של איתי, גם לאחר שלוש שנים, אני יודעת.
יום אחד, לפני חצי שנה, חזרתי בלילה מבילוי ופתאום שמעתי קול בכי חנוק, הבטתי ימינה מאחורי הקיר שבמטבח, וראיתי את אבי מפורק מביט בתמונה של איתי.
זה לא קל, זה לא קל לראות אותם ככה.
המשכתי להביט בתמונה שתלויה על הקיר לא מנידה עפעף.
לפתע שמעתי קול דלת נפתחת.
הבטתי ימינה לכיוון דלת חדרי וראיתי את דוד נכנס באיטיות עם כוס מים קרה בידו.
״קחי,״ הוא אמר בשקט וניגש אלי.
הבטתי בו ולקחתי את הכוס מידו. ״תודה,״ מלמלתי בשקט.
לאחר שסיימתי את המים, הנחתי את הכוס על עדן החלון שלידי. קמתי ממיטתי לקחת טישו, רגלי היו חלשות, נתקעתי בקצה המיטה וכמעט נפלתי עד שהרגשתי יד חסונה מחזיקה בי שלא אפול.
דוד הביט בי ולא עזב את גופי. ״שבי,״ הוא ציווה עלי ברוך. ״מה את צריכה? אני אביא לך״.
״טישו,״ מלמלתי בין הדמעות.
דוד הנהן והלך איתי באיטיות מרים אותי למיטה.
לאחר שהניח אותי במיטה, הוא פנה לכוורת שליד הארון והושיט את ידו לחבילת טישו שיושבת שם קבוע.
״תודה.״ לחשתי כשהוא הושיט לי את הטישו.
״את חייבת לאכול, את חלשה,״ דוד אמר לי בדאגה.
משכתי את כתפיי למעלה, ״אני לא רעבה.״
״אין דבר כזה מוריה, את לא אכלת מהבוקר, אני עכשיו הולך להביא לך אוכל ואת אוכלת הכל.״
ידעתי שבקרב הזה אני לא אנצח, בעצם בשום קרב מולו. לא הייתה לי ברירה אלה להנהן.
האזכרה נגמרה, כולם פנו לביתהם.
ניגשתי לחדר המקלחת והתארנתי לשינה.
פשטתי את בגדי ונכנסתי למקלחת עומדת מתחת לזרם המים החמים.
