כל אתמול, קולו של דוד הדהד בראשי ולא נתן לי מנוחה, באותו יום נרדמתי לאחר מחשבות מרובות עליו.
״בוקר טוב,״ אחת המורות בירכה אותי כשהייתי באמצע להכין לי קפה בחדר המורים.
״בוקר טוב״, השבתי בחיוך.
סיימתי להכין את הקפה ויצאתי מחדר המורים פוסעת במסדרון של הכיתות לימוד. ראיתי מולי את דוד הולך לכיוון כיתתו, ופתאום מזווית עיניי ראיתי אותו מסתכל עלי. מבטינו הצטלבו והתחלתי להתקדם לעברו, אך ברגע שעשיתי צעד, הוא נסוג אחורה והלך.
לא הבנתי מה פשר הדבר אך המשכתי להתקדם לעברו הולכת אחריו. ״דוד,״ קראתי לו כשהתקדמתי. ״דוד!״ קראתי שוב לאחר שראיתי שאין מענה.
״מה?״ הוא סוף סוף נעצר.
״מה קורה?״ שאלתי.
״אחלה,״ הוא ענה באדישות והתקדם כאילו אני לא פה.
״דוד, הכל טוב?״
״כן,״ הוא המשיך לענות לי באדישות מעצבנת מבלי לעצור.
״דוד, תעצור רגע!״ הרמתי את קולי.
לא הבנתי מה קרה, אתמול דיברנו המון והכל היה בסדר, פתאום הוא התהפך ורק נמנע מלדבר איתי.
הוא עצר אך לא הסתובב אלי.
״מה קרה?״ שאלתי. ״פגעתי בך? הכל בסדר?״
״פשוט תעזבי אותי,״ הוא ירה את המילים כמו חצים לליבי. הרגשתי את ליבי שקפא.
״מ..מה? מה עשיתי? הכל בסדר?״ שאלתי אותו בחוסר ביטחון מובהק.
הוא נאנח והמשיך בדרכו מתעלם משאלתי.
נפגעתי עד עמקי נשמתי, לא הבנתי מה עשיתי, האם פגעתי בו. באותו רגע, הרגשתי את ליבי נשבר למיליון רסיסים.
בהמשך היום הרגשתי שעוד דקה נשמתי יוצאת ממקומה. כל פעם שעברתי ליד דוד, הוא התעלם ממני לחלוטין. ככל שניסיתי לדבר איתו, ככה הוא התרחק יותר.
המצב הזה נמשך במשך יומיים עד שפשוט התפרקתי.
ישבתי כהרגלי במרפסת של הדירה והדמעות התחילו לזלוג מעצמן, מודעת לעובדה שעמית יושבת לידי ורואה אותן.
אך לא יכולתי לשלוט בדמעות, הם פשוט זלגו, זה לא היה בשליטתי.
״מוריה! יפה שלי מה קרה?״ עמית שאלה אותי בדאגה לאחר שראתה את פני הדומעות.
״סתם, כלום,״ הכחשתי.
״יאללה יאללה, תעבדי על מישהו אחר. מה קרה?״ היא דרשה לדעת. ״זה קשור לבחור מסויים?״ היא שאלה בגיחוך.
״עלית עלי,״ השבתי במרירות.
״מי שבר לך תלב אחותי? יכול להיות שזה קשור לההוא שהסתכלת לו בפרופיל לפני כמה ימים?״
הסתכלתי עליה במבט משתומם, היא ידעה להבחין בהכל מבלי שאגיד לה, היו לה עיני נץ. ״כן,״ נאנחתי, ״זה דוד,״ הודעתי כשהדמעות פסקו.
