הבוקר הגיע.
בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר דוד פנה אל חדרו ואני פניתי לדירה. נרדמתי לאחר כמה דקות והספקתי לישון כמה שעות טובות מכיוון שיום למחרת לא הייתי עסוקה.
זה היה בוקר של חמישי, בוקר שרוב החניכים נוסעים הביתה למעט אלה שאין להם לאן לנסוע. החניכים שאין להם לאן לנסוע נשארים בפנימיה.
כל שבוע שאין שבת בפנימיה מדריך אחר נשאר עם החניכים שכביכול גרים כאן. השבוע עמית נשארה ככה שאני נוסעת הביתה.
לבשתי על עצמי חצאית ג׳ינס בהירה קצרה עם שסע באמצע וחולצה קצרה חלקה בצבע ירוק זית שרק הדגישו את עיניי הירוקות.
נעלתי את הסניקרס הלבנות הקבועות שלי ולאחר מכן מרחתי על שפתיי שפטון שקוף שהבריק אותן.
פיזרתי את שיערי השטני שאספתי לקוקו נמוך בלילה, ומרחתי טיפה קרם כדי שהשיער לא יתנפח לי בהמשך היום.
השעה הייתה עשר בבוקר, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהדירה לא לפני שאמרתי שבת שלום לעמית.
כל החניכים היו כבר בכיתות ככה שהכפר היה ריק והיו כמה שהתגנבו למחששות.
הלכתי לכיוון השער וככל שהתקרבתי אליו ליבי רק הגביר את קצב פעימותיו. התפללתי בכל ליבי שיהיה שומר אחר היום ואוכל להמשיך בדרכי בשלווה.
תפילותי היו לשוו, השומר המוכר היה שם.
נשמותיי הפכו כבדות ורציתי רק לעבור את השער במהירות ולהמשיך לכיוון הרכבת.
השומר קלט אותי שניה לפני שעברתי את השער ויצא במהירות מהבודקה שלו.
המשכתי ללכת מגבירה את קצב צעדיי, אך השומר כבר הספיק לעקוף אותי ותפס בידי עוצר אותי מלהמשיך.
ניסיתי להתנגד, אך ללא הצלחה, הוא היה חזק ממני.
הוא משך אותי אל עבר הבודקה שלו במהירות וכל מה שביכולתי היה לעשות זה לנסות לשחרר את ידו ממני. לא הצלחתי להוציא קול מפי ולא הצלחתי לשחרר את ידי מידיו. הרגשתי את הדמעות שמטפסות במורד לחיי.
שניה לפני שהשומר נעל את הבודקה שבתוכו אני והוא נמצאים, הדלת נפתחה באגרסיביות ומישהו תלש ממני את השומר והטיח אותו אל עבר הרצפה.
דוד עמד שם עם גופו החסון מעל גופו של השומר.
״פעם אחרונה, אבל אחרונה! שאתה נוגע בה או אפילו מסתכל עליה!!״ דוד צרח בכעס על השומר ששכב על הרצפה.
הוא זז מגופו של השומר והשומר קם באיטיות וניער את מכנסיו.
אחזתי בקיר הקטן של הבודקה כדי לא ליפול, ידי ורגלי רעדו.
דוד ניצל את ההזדמנות שהשומר התרומם מהרצפה והוא תפס במהירות בצוורון חולצתו והטיח אותו לעבר הקיר, ״אם עוד פעם אחת, אתה רק פוזל לעברה, זה לא יגמר בטוב״. הוא לחש לשומר בארס רב. ״תזהר ממני, אני לא צוחק״. פניו של דוד היו כעוסות ועצבניות, ורידים שלא הכרתי התגלו בצווארו, הוא היה אדום כולו. ברגע זה הייתי בטוחה שאם הוא רוצה, הוא גם יכול להרוג עכשיו מישהו. דוד חזק מאוד, אם הוא רק רוצה, זה יכול לקרות.
הוא חיזק את אחיזתו בשומר ושיחרר אותו במהירות. ״לך תזדיין״. דוד מלמל בשקט ופנה לעברי.
