השעה 12 בלילה ואני ודוד יושבים באחד הספסלים בשכונה לאחר שאכלנו בביתנו את ארוחת ערב שבת.
אחרי ההתקף שלי אתמול דוד לא הפסיק לדאוג לשלומי ורצה לראות שהכל בסדר איתי.
״מוריה,״ דוד מילמל.
״כן?״
״לגבי אתמול, שרציתי לומר לך משהו..״ הוא אמר ונאנח. המתנתי בסבלנות שימשיך ואבין מה הוא רוצה להגיד לי.
״לפני ש..איתי מת...״ לסתותיו של דוד התהדקו בחוזקה והבנתי שקשה לו לומר לי את מה שרצה. ״הוא הביא לי מעטפה, ואמר שאני אביא לך אותה. הוא אמר שלא נעים לו להביא לך את זה והוא מעדיף שאני אעשה את זה.. לא הספקתי להביא לך, וכמה ימים אחרי, הוא כבר... מת.״ דוד סינן ונשם עמוק.
הבטתי בו ולא הבנתי לאן הוא חותר.
״הבנתי שבשבעה זה לא זמן מתאים להביא לך, אז תכננתי להביא לך כשתקומו.
אחרי שקמתם, שכחתי מזה ואחרי זה זה אבד לי, למרות ששמרתי על זה כמו על החיים שלי. ידעתי שבמיוחד עכשיו, אחרי שאיתי מת, את חייבת לקורא את מה שרשום בפנים. הוא אומנם לא כיוון שזה יהיה המילים האחרונות שלו, אבל איכשהו, ככה זה יצא.
אחרי שזה נאבד, התחרפנתי, חיפשתי בכל מקום, שאלתי אנשים, לאף אחד לא היה מושג.
עד היום סחבתי את זה עלי, ידעתי שאם אגיד לך על המעטפה אבל לא אביא לך אותה את תתחרפני, אז העדפתי לא לספר לך.
היום, כשחזרתי מהאזכרה, הייתי צריך לקחת משהו מהמדף שלי בארון למעלה ופתאום מצאתי את זה, את המעטפה, אין לי מושג איך היא הגיעה לשם, אין לי מושג מה רשום, לא פתחתי, אבל אני חושב שאיתי רשם לך שם משהו שהוא ממש רוצה שתקראי.
וזהו, ברגע שראיתי את זה ידעתי שזו זכותך המלאה לקבל את זה.״ דוד סיים והוציא מכיסו את המעטפה עליה הוא דיבר והושיט לי אותה.
הבטתי בו המומה, ליבי דפק בחוזקה.
העברתי את מבטתי באיטיות אל עבר המעטפה. בהיתי בה למשך כמה שניות והושטתי את ידי לאט לעברה. לקחתי את המעטפה מידיו של דוד בהיסוס רב.
״אני..״ מלמלתי. עצמתי את עיניי בחוזקה והחזרתי במהירות את המעטפה לדוד, ״אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה..״ לחשתי.
״מוריה,״ דוד לחש לי ברוך, ״אני מבין שזה קשה, ואני מבין כמה את המומה, אבל את חייבת לקרוא את זה, אם לא עכשיו, אז לפחות יותר מאוחר כשתרגעי. אבל את חייבת, הייתי צריך להביא לך את זה מזמן אבל כל הזמן דחיתי את זה עד שזה נעלם. תקראי את זה, בשבילי, ואם לא בשבילי, אז לפחות בשביל איתי.״
העברתי את מבטי בין דוד למעטפה. ליבי רצה כל כך לקרוא את מה שרשום בה, לראות את כתב ידו של איתי שוב, להבין על מה מדובר. אבל ראשי עצר בעדי, אמר לי שאני אשבר עוד אם אקרא את המכתב.
לבסוף החלטתי ללכת על זה, יהיה מה שיהיה, אני חייבת את זה לאיתי, ולדוד.
לקחתי שוב את המעטפה מידיו של דוד, פתחתי אותה בחשש רב והוצאתי את תכולתה.
דף לבן מקופל לחצי נח לו בפנים. פתחתי את הדף והתחלתי לקרוא.
