חודש עבר מאז שקראתי את המכתב שאיתי כתב לי לפני שלוש שנים.
במשך שלוש שנים נחבטתי בתוך עצמי על כך שלא פתרתי את העיניין עם איתי, וזה שקראתי את מה שאיתי כתב, וראיתי כמה הוא מצטער, הקל קצת על הכאב.
חודש עבר מאז יום האזכרה של איתי.
חודש שלם.
חודש שסיפק אותי מאוד.
חודש שהצלחתי, בפעם הראשונה בחיי מאז שאיתי מת, להתקדם במקצת.
לא הצלחתי להסביר מה קרה שההרגשה שלי הייתה יותר טובה, אבל כך היה.
הגעגועים אל איתי לא ילכו לרגע, הם גם לא ירגעו, הם תמיד יהיו שם בליבי, אבל הם יהיו בפינה בצד, לא יפריעו לי בכל פעם שארצה להתקדם.
הכאב גם עדיין שם, ואני עדיין רוצה לראות את איתי, ותמיד ארצה, אבל גם הכאב, נמצא בצד לפעמים, ולא מפריע לי כל הזמן להתקדם.
הלכתי לכיוון השער של הכפר כדי להיכנס אליו.
לפתע הבחנתי באדם מוכר עומד בשער כשומר, ליבי האיץ את פעימותיו במהירות.
עברתי את השער מהר מהרגיל בתקווה שהוא לא ישים לב אלי.
חמש שנים, חמש שנים מאז אותי מקרה.
לרגע חשבתי שאני מדמיינת, מה הסיכוי? סיכוי קלוש.
אבל לא, אני לא מדמיינת, העברתי את מבטתי במהירות בשומר.
״היי ילדה,״ שמעתי אותו קורא לי.
הנשימה שלי כמעט ונעצרה, הרגשתי את הבחילה מתפסת במורד גרוני.
התעלמתי מקריאתו של השומר שבשער והמשכתי להתקדם לכיוון הדירה שלי שבתוך הכפר.
הרגשתי את כפות ידי שהחלו להזיע ואת ליבי שפעם בחוזקה מרוב פחד ובהלה.
לא הבנתי איך זה הגיוני, זה היה צירוף מקרים מאוד מוזר.
זכרתי שחני המנהלת, אמרה שמחליפים חברה של שמירות בשער, אבל לא חשבתי שדווקא הוא יבוא ויהיה פה, לא העלתי את זה על דעתי.
חמש שנים עברו מאז, לא הבנתי מה הסיכוי.
הייתי בטוחה שזהו, כל הסבל עם אותו אדם נגמר, אבל כנראה שזו רק ההתחלה.
בהמשך היום החלטתי לשחרר מהעניין, יכול להיות שסתם דמיינתי ואותו שומר היה במקרה דומה לשומר מפעם.
לקראת הערב של יום המחרת הייתי צריכה ללכת לסופר ליד הכפר כדי לקנות כמה מצרכים בסיסים שנגמרו לי ולעמית בדירה.
עברתי במהירות את השער ולמזלי, אותו שומר היה בתוך הבודקה שלו ככה שהוא לא שם לב אלי.
קניתי את כל המצרכים וחזרתי לכפר.
״מוריה נכון?״ קול שהעביר בי צמרמורת לא נעימה שאל אותי כשעברתי את השער.
״וזה עניינך כי?״ שאלתי את השומר בחוסר נחמדות.
״מה למה ככה? למה ישר לתקוף?״ השומר שיחק את עצמו נפגע ״את זוכרת אותי?״ שאל וחייך. חיוך שהעביר בי חלחלה.
״איך אפשר לשכוח״, מלמלתי בשקט.
הוא חייך שוב וצחק, ״נכון, צודקת.״
באתי להתקדם והוא שוב עצר אותי, הפעם בידו חוסם לי את הדרך לעבור. ״את ממש יפה מוריה.״
התעלמתי וניסיתי להזיז את ידו ממני שאני אוכל להתקדם.
לפתע, הרגשתי את ידו השניה נוגעת בגבי התחתון ויורדת לאט לאט לכיוון הישבן.
קפאתי.
סובבתי את מבטי אליו בגועל ובפחד.
