New Year New Thing-Larry stylinson

Part 19

הנה אנחנו יום לפני עזיבת המעונות, אורזים את הבגדים למרות שאנחנו לא צריכים כל כך, אני לפחות, כי יש לי בגדים בבית. כשראיתי שלואי סיים לארוז את בגדיו התיישבתי לידו במיטה

"בוא נצא קצת" הצעתי והוא הניד את ראשו לשלילה

"אין לי מצב רוח לזה" אמר

"לו, מחר עוזבים ולא נתראה שבועיים,אז נצא קצת, מבחינתי רבע שעה אם אתה לא מרגיש טוב- אנחנו צריכים את זה" אמרתי והוא נאנח והנהן,נכון, אני מעייף.

"אוקיי" אמר וקם, לקחתי את הארנק שלי כמו לואי ואת מכשירי הטלפון ויצאנו לכיוון הנהר שהפך לסוג של מקום הבילוי הפרטי שלי ושלו, זה המקום שאוטומטי אנחנו הולכים אליו ביחד, כי זה המקום הכי שקט ושלו להיות בו, וגם ממש יכולים להתרכז בו. וגיליתי שזה פשוט משחרר את המחסום כתיבה ופשוט אתה זורם עם הכתיבה בדיוק כמו הנהר, כמובן עם שירים שקטים או לא. כשהגענו התיישבתי בדשא הירוק ולואי אחרי, היו כמה רגעים של שקט עד שלואי החליט לדבר

"רוצה שנלך רגע לבית הקפה הקרוב? אני פשוט קצת רעב" ביקש ואני מחייך בקצת- הוא יכל להגיד את זה גם לפני שהגענו לפה

"אין בעיה" עניתי וקמנו ללכת לכיוון בית הקפה.
אני ממש מקווה שהתכנית תצא כמו שאני דמיינתי שהיא תצא. כשאכלנו את ארוחת הבוקר משהו בפנים אמר לי שהיום הזה הולך להיות ארוך ואני צריך להכין את עצמי נפשית. כשחזרנו לנהר אחרי ששבענו לואי היה הפעם הראשון שהתיישב בדשא ואני אחריו.
מבחינתי הדיבור שלנו זה השקט שבנהר, לנהר יש את הדיבור שלו ואנחנו מקשיבים לו, זה מרגיע מאוד.
אבל בשביל התכנית הקטנה זה לא כל כך טוב. לואי צריך להתחיל לדבר, אבל הוא שקט מאוד, אז אני מניח שאני צריך לאלתר משהו- כי זה לא יעבוד ככה.

הסתכלתי לנקודה באוויר שלמעשה ריקה אבל בשבילי הויא נראה עם הרבה תלאים וחידות, הבריזה שבאה מהנהר העיפה את שערי הארוך שגדל מיום ליום. לקחתי נשימה ארוכה, שואף את האוויר הצח והקריר עם הריח של הנהר.

"אז-"

"אני יודע" קטעתי אותו- הנה התכנית הקצרה שלי מתחילה, הסתכלתי על הנקודה שבה אני מסתכל ב5 דקות האחרונות ולא מזיז את עיניי, אך הרגשתי את עיניו עליי

"מ-מה?" שאל בפחד- ידעתי. ידעתי שהוא מסתיר משהו.

"אני יודע מה קרה לואי" אמרתי וסוף סוף הסתכלתי על פניו שהיו מופתעות ועצובות

"הארי אני ממש מצטער- אני מבטיח להחזיר כל שקל! זה היה אמור לפעול התרופה אבל זה לא היה עוזר מלכתחילה" אמר ודמעה נפלה מעיניו- אחותו- אחותו מתה?

קירבתי אותו קרוב אליי לגופי וחיבקתי אותו בזמן שדמועותיו יורדות על חולצתי. לא רציתי לדעת למה התרופה לא הייתה עוזרת מלכתחילה, וגם לא היה לי אכפת שאנחנו קרובים יותר מהרגיל, מה שחשוב כרגע זה שלואי בתקופה קשה- בנוסף לכאב של אחותו הוא לא מרגיש טוב ובדיכאון, אני יודע איך זה מרגיש בגלל אימי.

בדקות שנשארנו בתנוחה של החיבוק הכל התחבר לי כמו פאזל, לואי רץ מהחדר בריצה לא כי אמא שלו הגיעה, אלה כי השיחת טלפון שהוא קיבל זו הבשורה, כל העיניים האדומות לא היו מעייפות אלה מבכי, עוד ועוד מקרים שקרו ללואי שהיה להם תירוץ אחר מהמציאות מובנים הרבה יותר עכשיו.

נשכבנו בדשא כשראשו של לואי על זרועי, הוא עצם את עיניו ורק נשם את האוויר הצח בזמן שאני מסתכל עליו, על פניו הכאובות, היינו עייפים, נפשית, וגם פיזית כי אחרי כמה דקות בודדות שלואי היה הראשון להירדם עליי אני אחריו.