New Year New Thing-Larry stylinson

Part 22

לואי וויליאם טומלינסון:

המונית עצרה מטרים ספורים מהרחוב שלי, ניסיתי לשכנע את הנהג להתקדם עוד אבל כרגיל, לא. האנשים החילוניים שלא גדלו פה מפחדים בגלל שהם לא יודעים איך זה מתנהל פה, ואני סוג של מבין, הנזירים והנזירות פה נראים כאילו הם הולכים להרוג מישהו אז אני לא מאשים אף אחד. הגעתי לרחוב המוכר, החושך השתלט על הרחוב . ובכן החורף צריך ללכת אבל הוא עדיין פה, ובגלל זה בצהריים כל כך חשוך. התקדמתי לביתי, פוגש כמה כומרים בדרך ומהנן לשלום. כשנכנסתי לביתי היה חשוך והייתי ממש מבולבל למה כך.
"אמא? אבא?" קראתי ברחבי הבית, מתקדם לעומק הבית. לפתע שמעתי את קולה של אימי מהמרפסת, הנחתי את דברי ברצפה והתקדמתי למרפסת, היא סובבה מהר את ראשה כששמע את דלת המרפסת נפתחת וחיוך התפשט על פניה, התקדמתי אליה מחבק אותה

"לולו שלי התגעגעתי" אמרה וקולה היה סדוק, מחתתי את הדמעה שירדה במורד הלחי שלה וקירבתי אותה שוב לחיבוק

"מה שלומך?" שאלתי בחיוך

"אני בסדר מתוק שלי, איך אתה?" שאלה בזמן שיצאנו מהמרפסת

"מעולה" אמרתי בחיוך, לא ראיתי את אבי בסביבה והנחתי שהוא בכנסיה, כי להיות כומר זו מעלה קשה...לפחות עבורו- אני לא יבין את זה
"איפה הבנות?" שאלתי

"כל אחת בעיסוקיה, פיבי ודייזי בבית הספר ולוטי... ובכן אני מקווה שהיא לא מבריזה מהתיכון שוב" אמרה בגיחוך והנהנתי בחיוך "אני לבנתיים אכין ארוחת צהריים ואתה תלך לארגן את הדברים שלך?" שאלה והנהנתי

"בסדר, אם את צריכה עזרה תקראי לי בסדר?" שאלתי

"בסדר, תודה" אמרה והלכה למטבח, לקחתי את תיקי ועליתי לחדרי שנראה אותו דבר חוץ מכמה בובות של אחיותיי. נשכבתי על המיטה וחשבתי על הפגישה שהולכת להיות לי מחר עם הארי...הארי- הארי! שיט- זה לא קורה לי עכשיו-הוריי לא יודעים על זה שאני יוצא עם גבר- ובכן אני לא ידעתי בעצמי עד לפני כמה שעות, אבל הוריי לא יקבלו אותי כנראה אולי אימי כן אבל הסיכויים חלושים... איך אספר להם? רגע- מתי אספר להם? אני הולך לספר להם בכלל? אוח בלבול מוחי! אני לא אפרד ממנו- זה.לא.יקרה אני כל כך מחובר אליו וליבי יתנפץ מכאב אם זה יקרה. אבל מה עם הבנות ושאר משפחתי? הם גם יקבלו אותי? אני לא יכול עם המתח הזה! ניסיתי להרגיע את עצמי בנשימות ארוכות

"הכל יהיה בסדר לואי" אמרתי לעצמי, בלעתי את רוקי שצרב בגרוני וקמתי ממיטתי בשביל לארגן את דבריי, לעשים דברים בכביסה ולסדר את החדר שמבולגן מיום שיצאתי מביתי.

כשסיימתי הלכתי לכיוון המטבח, אך נתקלתי בתמונה במסדרון של אחותי פליסטי, דמעות עלו לעיניי וחזי כאב מזה שלא הספקתי להיפרד ממנה. לפתע הרגשתי זוג ידיים על כתפיי, הסתובבתי בחדות פוגש בלוטי שחייכה אליי

"לואי!" אמרה בשמחה וצחקתי וחיבקתי אותה

"מה שלומך אחוש? התגעגעתי מאוד מודה." אמרה וצחקקתי

"גם אני" אמרתי ונישקתי את ראשה "איפה התאומות?" שאלתי בעודנו יורדים לסלון

"למטה" אמרה והנהנתי, הגענו לסלון ואני רואה את שתי הקטנות האלו רבות על בובה

"שלום!" אני אומר להן ושניהן רצות אליי ואני מחבק אותן חזק

התגעגעתי למשפחה הזו

התיישבתי עם לוטי בספה בזמן שהתאומות המשיכו לשחק במה שזה לא יהיה, לפתע הדלת נפתחה ואבי נכנס לבית וקמתי לכבודו

"היי אבא" אני אומר ולוחץ את ידו

"שלום בני איך אתה מרגיש?" שאל

"אני בסדר תודה ששאלת, איך אתה?" שאלתי

"מצוין" אמר וחייך אליי והתיישב ליד לוטי והתיישבתי חזרה במקומי ואימי גם באה מהמטבח והתיישבה ליד אבי

"אז... לואי איך שם?" לוטי שאלה

"מדהים, באמת שמהנה" אני אומר ומחייך אליהם, אבל במוחי וליבי הסיבה לחיוך זה שנזכרתי בהארי, כי הלימודים אגרסיביים והתקופה הקשה בגלל פיזי והחולי... אז תכנית מהנה שם רק בגלל החברים שלי שם.

"אני שמחה לשמוע" אימי אמרה

"אבל... כשסיפרתם לי על פיזי..." אמרתי וחיוכה של אימי דעך וגם שלי ירד בהדרגה

"אהוב שלי, אל תדאג היא במקום טוב יותר עכשיו, מקום שהיא לא תסבול בו מכאבים" אימי עודדה אותי ולוטי החזיקה את ידי

"במה עבדת שם?" לוטי שאלה

"בסטארבקס, מכירת משקים ושיקים כאלו..." עניתי

"והביאו לך סכום כסף מכובד" לוטי אמרה

"מי זה שעזר לך להביא את הסכום?" אימי שאלה וחום התפשט בגופי

"זה השותף לחדר שלי, אנחנו חברים מאוד טובים" אמרתי, ובכן... וגם הבן זוג שלי ב24 שעות האחרונות- אבל עדיין הארי הוא החבר הכי טוב שלי- מבחינתי כמובן

"הו באמת? אני מקווה שהוא לא מדרדר או-" אבי התחיל להגיד אך אמא שלי מלמלה לו משהו והוא הפסיק

"אל תדאג אבא" אמרתי בחיוך מזויף, הרגשתי כל כך רע מבפנים, אני כל הזמן משקר לו- רוב הזמן לפחות... זה כל כך קשה וזה יוצר עבורי מועקה. איפה הארי? אני צריך אותו.

***

אז, אני בקרוב מאוד מתרגמת סיפור חדש על לארי אני יעדכן כשהוא יעלה:)