New Year New Thing-Larry stylinson

Part 27

לואי וויליאם טומלינסון:

הימים עוברים. וכך מגיעים הימים האחרונים עד לסיום מעבר הסמסטר. בזמן הזה כבר חזרתי למשפחתי ולא ישנתי אצל הארי בביתו. את האמת ביומיים האחרונים, מאז הפגישה שלנו בביתו. נפגשנו כל יום לכמה שעות ודיברנו מחלקים נשיקות ובעיקר, נהנים מהנוחכות של אחד השני. זה הגיע למצב שכל יום זה מה שאני מחכה לו. באותו יום שיצאתי מביתו של הארי נפרדתי מג'מה ומייקל וכמובן מסקרלט. מסתבר שהארי סיפר לאביו עליי. אין לי כל כך בעיה בזה. למרות שאתה קצת מהסס. איך הוא יקבל אותי? מה אם לא יאהב אותי? אך הארי הרגיע אותי ואמר שכמה שהוא מכיר אותי אביו יתאהב בי. במציאות הוא לא התאהב כמובן. אבל קיבל ושמח שאני עם הארי. וזה הוריד ממני אבן ששהתה בי באותו זמן.
כמובן שיש ניצוץ בליבי שמתגעגע לשגרות המשפחתיות כמו שאני רגיל. הברכה והאחזקת ידיים הלא מובנות בכל ארוחה. האוכל הטעים של אימי. הגיבוש של משפחתי, התגעגעתי לזה. בארוחה הראשונה שלי מאז חזרתי מהמעונות גררה איתה עצב ושמחה יחדיו. למרות שזה לא הגיוני. אבל הכל מורגש באווירה. השמחה לחזור למשפחתי ולשגרה המוכרת והריח המוכר... אבל כמובן היה ויש חלק חסר. חלק שיכול להפוך את הכל לאפל יותר. החסר הוא פיזי. הכיסא הריק שהיה מולי שהעלה את דמעותיי. אמא שלי כמובן שמה לב לזה, ואמרה שהיא במקום טוב יותר למרות שאני יודע בשתוך תוכה היא לא שורדת ומנסה להחזיק את עצמה. כל פעם שהתאומות שואלות היכן היא הדקירה המורגשת שמפלחת את איבריי כואבת מתמיד. הוריי לא מספרים להן, ואני מבין, זה פחות עדיף שלבנות קטנות יהיה דיכאון מגיל כזה.
אני פוקח את עיניי ומסתכל על החלון שמשקף את השמיים הכחולים ואת השמש המסנוורת. אני מסיב את ראשי לצד הנגדי של השמש וכששמעתי את הידית של הדלת נפתחת אני מתיישב מהר במיטתי, מבחין באבי שנכנס לחדרי המואר.
"הו אתה ער? זה אומר שאתה מרחם עליי עם הקריאות 'תפסיקו להעיר אותי אני ער' התמידיות?" שאל בצחוק ואני איתו. ובכן אבא, כן.
"אז...  אני אשמח אם תביא את הבן אדם החמוד שעזר לנו עם הכסף לפיזי לכנסיה מחר. הרי זה יהיה יום ראשון, לפחות זה." פערתי את עיניי, מסתכל על עיניו החומות של אבי. לא היו מילים בפי.
"מצטער אבא... הוא חילוני" אני אומר והוא נאנח "הוא לא מכיר את התפילה" אני ממשיך ואבי התיישב לצידי.
"אז תכיר לו? זה לא בעיה וזה גם יעשה לו טוב לדעת קצת דברים מעבר למתמטיקה" אמר בגיחוך ואני מרכין את ראשי ללמטה, הרגשתי את לחיי מתלהטות. השקר ראשי הדהד, ובכן אני לא מבין למה ראשי קורא לזה שקר. אני פשוט לא אומר להם כל האמת ועושה משהו שאסור מבחינת דת.
"א-אני אשאל אותו" אני עונה לו וחוזר להביט בעיניו שהיו מוקרנות באושר. למה הארי כל כך חשוב לו? למה הוא מנסה לקרב אותו למשהו שהוא לא רגיל אליו?
" אני אשמח לראות אתכם יחד בתפילה. ותזכור. בלי דיבורים באמצע התפילה זה אסור." הוא מזכיר לי ואני נאנח. זה לא מטריד אותי. הדבר היחיד שמטריד אותי זה איך אומר להארי את זה? "אני בטוח שהוא בן אדם מקסים, ותגיד לו שאני מודה לו מקרב לב על התרומה הזו. זה עזר לנו מאוד לפחות הנסיון. וגם האמת שהתגלתה. אני עוד יותר אשמח להגיד לו זאת מחר בעצמי." המשיך. ובכן, הארי באמת מקסים.
"מה שמו?" לפתע שאל והבטתי בנקודה מסוימת
"הארי" עניתי עם חיוך שעלה אוטומטי
"נחמד..." ענה וחייך חיוך חם. "דרך אגב אתה מוזמן לתפילה עכשיו איתי- אתה מוזמן תמיד, נוכל גם לדבר בדרך." אמר ואני מהנהן וקם מהמיטה. אני מקווה שלא אשכח את התפילה. לא הייתי בכנסיה כבר זמן מה.
***

כשחזרנו מהתפילה מצחקקים ביננו הבטתי בשולחן הערוך עם מגוון טעמים שאימי הכינה.
כולם התיישבו סביב השולחן ומחזיקים ידיים בזמן שאבי מברך. האוכל היה נהדר, וכל מה פעם מחדש אני נהנה מהטעם המוכר של המאכלים של אימי ומתעודד שאני אוכל את זה ולא חביתה לא מבושלת.
"האוכל נהדר אמא" לוטי אומרת וכולנו הסכמנו. מה שגורם ללחיים של אימי להיות קצת אדומות.
"שמחה שטעים לכם אהובים" אומרת וממשיכה לאכול את האוכל מהצלחת שלה.
"לואי, אוליי תזמין את הבן אדם-"
"הארי" אבי קטע את אימי בחיוך ולחיי התלהטו לשמוע כך את שמו זרוק בשולחן.
"ובכן... אולי תזמין את הארי לארוחת צהריים?" אימי שאלה. פי היה כמעט פעור. נכון שאימי כבר ביקשה בהודעה שנבוא לכאן אבל זה מוזר, כי הארי הוא לא עוד חבר טוב, אלה משהו עבורי, ההפך ממה שהם חושבים.
"זה אפשרי שיבוא מחר לארוחת בוקר לאחר התפילה. זה יכול להיות נהדר" אבי מציע ואימי נועצת באבי עיניים ואני נוגע בידה כאות שהכל בסדר.
"בסדר. אזמין אותו למחר." עניתי ונאנחתי. הארי הוא האהבה הראשונה ובתקווה שהאחרונה שלי. זה מוזר לשמוע את שמו כאן ועוד מפיהם של הוריי. אם הם היו יודעים את האמת הם לא היו קוראים לו כך, אלה הומו מסריח כמו הילד שלי. אבל יהיה נחמד להכיר להוריי את הארי כחבר טוב.
כשסיימנו לאכול נתתי לעצמי לשקוע במחשבות. וכשהבנתי שלא יצא מזה כלום לקחתי את החומר של סמסטר א' וחוזר עליו, הרי למדתי לא בשביל שזה ישכח מראשי כאילו ולא נלמד. לפתע הצילצול מבטלפון קטע את המשפט שקראתי, אל מהר עזבתי את הדפים ועונה לשיחה כשאני רואה את שמו של הארי על הצג.
"היי בייב- הו שיט מצטער" אמר, גבותיי נזקפו ויכולתי לדמיין את הארי עם לחיים להוטות כרגע
"זה בסדר דארלינג" אני עונה ומדגיש את מילותיי
"אז אין יותר האז?" שאל מהקו השני. גורם לי לצחקק
"אני אקרא לך איך שבא לי כל פעם משהו אחר, לפעמים טוש או דוב או פסנתר או-"
"פסנתר?" קטע אותי בהפתעה והחל לצחוק
"אני פשוט אומר דברים רנדומלים שיש לי בחדר קיר" אני עונה
"יש לך פסנתר ודוב וטוש בחדר?" שאל בהפתעה
"כן זה בובות של אחיותיי" אני עונה וצחוקו היה כמו של מלאך. הארי היה מלאך בגלגול הקודם שלו? כרגע, התנהגתי כבן אדם תמים שלא אמר שום דבר מצחיק
"אז איך היום שלך?" אני שואל ושומע אותו נאנח מהקו השני
"אבי עשה לי היכרות עם הארוסה שלו. אני לא אוהב אותה" אתה לא צריך לאהוב אותה חשבתי לעצמי
"אל תשפוט מהר-"
"אני לא שופט מהר אני רק אומר את דעתי" ענה וגילגלתי את עיניי.
"אוקיי. בכל מקרה, היום הזה היה נוראי. לפני כמה דקות סיימנו את ארוחת בוקר, אבי הציע שתבוא לכנסיה מחר-"
"לואי אבל-"
"לא, תשתוק ותן לי לסיים. הם כנראה מנסים איכשהו לערב אותך בכל מיני דברים, אז, אבי עשה "סדר" ואמר שמחר זה יהיה יום היכרות עם הבן אדם החמוד שעזר עם הכסף לפיזי שמסתבר ששמו הארי. אתה מוזמן לכנסיה וארוחת בוקר, דבר." אני אומר והוא פלט נשיפה
"הארי?" שאלתי לקו השני
"סליחה פשוט סקרלט עושה לי  בדיקור" אמר ופערתי את עיניי
"לא הקשבת לי עד עכשיו?!" שאלתי ונאנחתי
"שמעתי! באמת. אין לי כל כך מה להגיד, הוריך מזמינים אותי אין לי לב להגיד להם לא. אז אין לי כל כך ברירה. רק תגיד לי באיזה שעה להתעורר תסמוך על ג'מה או סקרלט שיעירו אותי" עונה ואני מגרד בעורפי
"אוקיי דג אתה רציני?" שאלתי אותו
"אני מאוהב בדג" לפתע אמר וצמצמתי את גבותיי מ-מה?
"מה לעזאזל-"
" אל תקנא דג זה פוקינג מדהים" ענה ורק עכשיו שמתי לב לפי הפעור
"עיפרון תרגע. בכל מקרה זה הולך להיות מפדח רצח עם הקטע של הברכה והתפילה" אני אומר ולפתע שמעתי אותו נאנק בכאב מהקו השני
"הארי? הכל בסדר שם?" אני שואל
"לא! סקרלט תעזבי לי את השיער אוח" צחקקתי לעצמי. אל תכאיבי לבייבי הקטן סקרלט.