🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )

2

ריף בדיוק נכנס למשמרת כשכל בני המשפחה שלו תופסים שולחן במסעדת הדגים המפוארת שבה הוא עובד.
הוא נאנח,מכין את עצמו נפשית לתגובות וניגש לשולחן.
"מה אוכל להביא לכם?" החיוך שלו לא כנה, הוא לא עובר לעיניים ואין בו שום דבר חברותי.
הוא סתמי וכמעט מרתיע, אבל רואים שהוא מנסה את הכי טוב שלו.

"מה אתה עושה פה?" אבא שלו מסתכל על אשתו שיושבת לצידו בבלבול, ומביטה בריף בבלבול ואז בבעלה גם היא.
ריף מנסה לא לאבד סבלנות, לוקח נשימה עמוקה.
"במה אוכל לעזור?" הוא משתדל לא ״לקום וללכת״, יודע שהמנהלים שלו מסתכלים עליו כמו תמיד.

"למה שלא תצטרף אלינו? אני אדבר עם המנהל שלך" ברי, אחותו הגדולה, מחייכת אליו, אבל הוא מחזיר לה מבט ריק, מסמן בלי מילים שהוא לא רוצה.
"למה שלא תצטרף באמת? כולנו פה" רירי, האחות הכי צעירה, שגדולה ממנו בשנה, מסתכלת עליו בחיוך שגורם לו להרגיש לא נעים.
"שב איתנו, אני אפצה אותך על המהומה שעשיתי אצל סבא" אחיו ראיין מחייך אליו, וריף מתחיל להרגיש חנוק שוב.
"אני לא מעוניין, תנו לי לקחת את ההזמנות שלכם" הוא אומר בקול כמעט חנוק, מביט לפנקס שלו ומנסה לא לפגוש במבט של אחד מהם בטעות.

אז הם נוקבים בשמות של מנות והוא מהנהן, הולך ושם את זה מול העיניים של הסו שף,שלוקח את ההזמנה מיד ומורה לאנשים במטבח מה לעשות.

-

ריף נכנס לשירותים מיד אחרי, שוטף פנים ומנסה להירגע, מבואס שהוא יצטרך להתפטר שוב.

הם נהגו לחזור תמיד למקומות שבהם גילו שהוא עובד בתקווה למצוא אותו, אבל הוא תמיד התחפף, נמנע מהם, מעדיף להתמודד עם כל אחד ולא איתם.

-

לקחו לו חמש דקות שלמות להתעשת.
וכשהוא יצא, המנהל שלו קרא לו אליו בחיוך.
"לא ידעתי שאלה ההורים שלך, חבל שלא אמרת לי כשהם נכנסו.." הוא מביט בריף שמחזיר לו הנהון סתמי ומנסה ללכת.
"נתתי להם קינוח על חשבון הבית והנחה.. תצטרף אליהם.." המנהל שלו אדם נחמד ומתחשב.. הוא תמיד היה כזה.. בגלל זה הוא אהב לעבוד איתו..
אבל הפעם ריף לא יכל לקבל את הנדיבות שלו.
"אל תתן להם כלום, אני לא רוצה שום קשר אליהם.
אני לא אצטרף אליהם גם" הוא אומר בכנות וחוזר לעבודה, מתעלם מבני המשפחה שלו ומנסה להיות עסוק כדי שיעזבו אותו.
הוא רואה אותם מנסים להשחיל לו מילה או שתיים, אבל הוא לא מוכן.

ורק אחרי שעתיים הם סוף סוף מחליטים ללכת.

האישה של אבא שלו רצה לקראתו, תופסת את ידיו ומניחה בינהן מעטפה עם סכום גדול של כסף, מיד אחרי יוצאת מהמסעדה בריצה ומשיגה אותם את שאר בני המשפחה שלה.

הוא מביט למטה אל המעטפה ונאנח,
מכניס אותה לכיס מכנסיו.

בכול מקרה הוא תכנן ללכת לבקר את סבא שלו ביום חמישי,
אחרי שהוא יתפטר, גם ככה יהיה לו קצת זמן פנוי, הוא יחזיר את זה כבר אז.

הוא שכח כמה הוא התגעגע לסבא שלו עד שהוא ראה את המבט המוכר הזה שבעיניים שלו מלפני יומיים וחזר הביתה שבור לב, בוכה עד שנירדם.

זה לא שלא היה לו קשה,
זה פשוט שהוא לא יכל לשאת את הנוכחות של כל כך הרבה אנשים שחושבים עליו דברים בלי להכיר אותו בכלל.
היו ימים שבהם הוא ניסה להיות חביב על כולם.
אבל הם היו מגעילים אליו..
וכשדברים התחילו לקרות, הם היו בטוחים שהוא הבעיה..

איך אפשר להרגיש בנוח עם אנשים שהחליטו להיות אליך נחמדים פתאום?
ועוד יותר, אם אחד מהם כל כך צבוע שבא לו להקיא.

הוא היה עייף, הוא רק רצה לחיות מיום ליום.. לא עניין אותו להיות חלק מהם..
המקום הזה, הזכרונות, האנשים.. זה חנק אותו.

——————

העלילה תתקדם עם הפרקים,אתם ואתן תלמדו על הכל לאט לאט, תהיו סבלניות/סבלנים ותסמכו עלי 3>

תודה לכן ולכם על התמיכה בפרק הראשון ככה!
ריגשתן/ ריגשתם ברמות!
מעולם לא היה לי סיפור עם כל כך הרבה תמיכה על ההתחלה.

אז אני חושבת על מרתון עד לפרק 5.
נראה לי שזה פייר..לא?

אתן ואתם בעד?