ריף מסיים בדיוק משמרת- הוא מבריק את הכוס האחרונה ובודק את השעון, שמח לראות שיש לו זמן, מוריד את הסינר שלו, את הכפפות ואת הכובע הסניטרי שלו וזורק לפח,לוקח את המעיל שלו ויוצא, מוציא את הפלאפון וממהר לתחנת האוטובוס הקרובה.
הוא לא שם לב שיש מכונית שעוצרת מולו וניבהל כשהוא שומע צפצוף.
הוא מרים מבט בבהלה, פוגש בעיניים גדולות וחדות.. מוכרות.
פתאום הוא נזכר, מתכווץ.
"שלום לך" הבחור מאתמול מחייך אליו וריף מסתכל מסביב לפני שהוא מבין שהוא מדבר אליו.
ריף מהנהן לזר.
"בוא ותעלה, אני אתן לך טרמפ" הזר מציע וריף מניד ראש.
"אני בסדר" הוא ממלמל, מצפה מהבחור לוותר.
אבל להפתעתו, הוא יוצא מהרכב ומתיישב לידו, מרכיב משקפיי שמש יקרות על ראשו, לבוש שוב בחליפה יקרה, הפעם שחורה.
יש לו גם מגפי עור יקרות, שחורות ומנצנצות.
ריף מרים אליו מבט שואל.
"ברחת לי אתמול" הזר אומר בחיוך קטן, סורק את הפנים של ריף לרגע.
"סליחה" ריף ממלמל במבוכה, משפיל מבט לפלאפון שלו ומנדנד את רגליו באוויר.
"זה בסדר, פשוט בדרך כלל לא דוחים אותי, זאת הייתה הפעם הראשונה אתמול, האגו שלי קצת כאב..אבל אני בסדר" הזר מנסה להתבדח אבל ריף לא צוחק.
הוא מהנהן בזהירות ומביט מעבר לראש של הבחור שלצידו, מקווה שהאוטובוס יגיע בקרוב.
"סליחה, לא הצגתי את עצמי.." הבחור שולח יד ללחיצה לריף.
"אני דניאל משאדי" הוא מחייך אל ריף חיוך גומתי.
אבל ריף מוסח דעת, האוטובוס שלו בדיוק מגיע והוא נעמד.
"אני חייב ללכת" הוא אומר בהתנצלות לבחור שלידו, מנפנף במבוכה ועולה במהירות על קו האוטובוס, מתיישב בכיסא הפנוי הראשון שהוא רואה ומקווה לא להיתקל בבחור המוזר הזה שוב.
----
כשריף מסיים את המשמרת שלו במסעדה בסביבות השעה אחת בלילה, המנהל שלו קורה לו אליו למשרד, וריף מרגיש כאילו הוא הולך להינזף.
הוא נכנס למשרד את המנהל סניף בחשש, מבולבל.
"אל תהיה מתוח, אני זימנתי אותך לפה בהקשר חיובי" המנהל שלו סוגר את הדלת ומתיישב מולו , מניח את ידיו על שולחנו ומביט בעובד החדש שלו בחיוך.
"קודם כל, קיבלת היום טיפ של אלף דולר" המנהל שלו מחליק לו מעטפה חומה .
"בדרך כלל, אנחנו לא מרשים לתת טיפים, אבל אחד הלקוחות הקבועים שלנו התעקש לבוא ולהיפגש איתי היום.
הוא ביקש שאבדוק את מצלמות האבטחה שבחוץ, והסביר לי שהצלת לו את החיים אתמול" המנהל שלו נראה מרוצה, אבל ריף לא מרוצה- הוא מבין שהבחור הזה הולך להיות קוץ בתחת אם הוא יפגוש אותו שוב.
"אני רוצה להגיד לך שאני גאה בך, קודם כל... אתה רק כמה ימים פה אבל אפשר להרגיש כמה אתה יעיל מאז שנכנסת לעבוד" המנהל שלו מחייך אליו באדיבות.
"אז הפעם, אני נותן לך את הטיפ הזה, כתמריץ. אני מאמין שהוא מגיע לך יותר מלסניף" המנהל שלו נשען אחורה.
"ואני רוצה שתמלא טופס תאונת עבודה, ותנצל את הזכויות שלך, אתה נפצעת די רציני" המנהל שלו שולח מבט לאצבע השבורה.. לקיבוע.
וריף נשאר שקט לרגע, מנסה לשקול מילים כדי לא להישמע גס רוח.
"אני לא כל כך צריך את הטופס.. אני אמנם לא נראה ככה, אבל למשפחה שלי יש כסף, אז הם כבר יטפלו בי" הוא מספר חצי אמת, לא שהוא באמת יבקש מהם מה שהוא, אבל רק כדי שלא יהיה חייב למלא טפסים שלא אכפת לו מהם.
"ואת הטיפ אני גם לא יכול לקבל, אני מצטער.." ריף מרגיש לא בנוח, הוא מרגיש רדוף על ידי עוד בן אדם עכשיו- והגרוע מכול הוא שזה כבר גובל בהכלה שלו.
"אני רק שמח לדעת שאתה מעריך את העבודה שלי וזה מספיק לי.
אתה יכול לקחת את הרווח הזה לחברה, לתרום או לקחת לעצמך את הכסף.. אבל אני באמת לא צריך אותו" ריף נותן למנהל שלו את החיוך הכי כנה שלו- על אף שהוא עייף, וכמו תמיד לא עובר לעיניים שלו.
"תודה לך.. אני אשמח לצאת הביתה.. ברשותך" ריף משתדל להיות אדיב, והמנהל שלו מהנהן.
"מה שאתה מרגיש נוח איתו" הוא לא מתעקש, וריף מודה לו על כך, קם ויוצא מהמשרד, סוגר אחריו את הדלת ומתקדם ליציאה, שוכח שהוא לא יכול לחזור לדירה שלו ונבהל לראות את שומר הראש של אבא שלו.
"תעלה אדוני" שומר הראש מבקש, מוביל את ריף בעדינות למכונית שמולם ונכנס איתו למושב האחורי.
"עקבת אחרי?" ריף נאנח.
"כן, לכל מהלך היום.. בקשו ממני להגן עליך" שומר הראש עונה בקול כמעט רובוטי וריף מהנהן, נשאר שקט במהלך הנסיעה.
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
