דניאל ישן באותו לילה מול הדלת של ריף, ומסתובב במשך היום בסביבה למקרה של עדכונים.
אבל לא מוסרים לו שום פיסת מידע עד לתשע וחצי בלילה, כשאחות יוצאת עם תוצאות עדכניות ומכריזה שרופא תכף יצא ויעדכן אותם.
אז הם מחכים בסבלנות.
יש שקט מתוח וכולם מנסים להישאר רגועים.
כשהרופא יוצא, דניאל, רוברט, ראיין ורירי נעמדים.
השאר יושבים ומביטים בו, מחכים לשמוע עדכונים.
"אדון קנדידט?" הרופא מביט ברוברט ורוברט מהנהן.
"הוא בסדר, המצב הפיזי שלו התייצב והוא הסכים לאכול לשמחתנו, אז לא היה צורך בהאכלה בכפייה.
בנוסף, פסיכיאטר בדק אותו.." הרופא מביט בכל האחרים שעומדים סביבו ולא בטח אם כדאי לו להמשיך..
"זה בסדר דוקטור.. אלה אחים של ריף ו.." רוברט מביט בדניאל בהיסוס.
"אני חבר של ריף" דניאל מביט ברופא ורוברט מבקש מהרופא להמשיך.
"יש סימנים לדיכאון.." הרופא מודיע לרוברט.
"הוא יצטרך ללכת למפגשים עם פסיכולוג אם הוא רוצה להרגיש יותר טוב.. בשלב הזה הפסיכיאטר לא נתן מרשמים לשום דבר.. הוא ביקש שאחרי השחרור הוא יראה פסיכולוגית פעמיים בשבוע ויחזור לבדיקה אצלו בעוד חודשיים.. אז הוא יעריך את המצב וייתן המשך טיפול.." הרופא מסביר בסבלנות, מביט בבני המשפחה עם הפרצופים הנפולים ומשתדל להיות עדין.
"הוא יהיה בסדר עם הטיפול הנכון.. אל תראו לו שאתם מודאגים מידי.. זה עלול להכניס אותו לסטרס, והוא עדין במצב עדין.
יש לו לחץ בחזה עדין מהתקף חרדה שקיבל במהלך הלילה.. אז אם אתם מחליטים להיכנס תהיו שקטים ורגועים.
אני ממליץ שתכנסו אחד אחד או בזוגות.. הוא לא יוכל לשאת נוכחות של יותר מידי אנשים" הרופא מביט בכולם ברצינות, מדבר לאט וברוגע כדי להרגיע את כולם.
"בכל מקרה, תשתדלו לא לבקר אותו לזמן ארוך מידי כרגע.. הוא צריך עוד קצת זמן בבידוד.. ומעבר לזה גם כשהוא יחזר הביתה, הוא יצטרך להסתגל לאט..." הרופא מסיים את דבריו, מביט בכולם בעיניים עצובות ומהנהן אל רוברט, שמודה לו בטון קודר וחוזר לשבת.
דניאל נשאר לעמוד, וככה גם ראיין, שמחליף איתו מבטים- שניהם לא בטוחים מה לעשות..
"אני אכנס" דניאל מודיע לרוברט שמהנהן אליו מיד לפני שהוא קובר את פניו בין ידיו, נותן להרמיוני לנחם אותו.
דניאל עצוב..אבל הוא מנסה שלא להיראות לחוץ וכאוב כמו שהוא מרגיש.
הוא נכנס פנימה וסוגר אחרי את הדלת, מביט במקלחון שמשמאלו ומתקדם לתוך החדר הלבן והמשעמם שבו שוכב ריף בשקט על צידו השמאלי, עם הגב לכניסה, ומסתכל על הטלויזיה שתלויה על הקיר מול המיטה שלו.
נראה שהוא שקוע במחשבות, אז דניאל לוקח רגע ומסתכל עליו בהקלה.. שמח לעכל את העובדה שהוא עדין חי.. ושהוא יוכל להתאושש אם הוא ישתדל ויקבל את העזרה המתאימה.
דניאל מתקדם אחרי שתיקה ארוכה ויושב בכיסא שנח בצד הימני של ריף בלי שריף שם לב..
הוא עדין בוהה בטלויזיה, עטוף בשמיכות ונראה בעולם אחר.
דניאל נוגע בכתפו בעדינות, וריף מסתובב, פוגש במבטו.
"אני שמח לראות אותך" דניאל מחייך אל ריף וריף מחזיר לו מבט ריק ללא מילים.
דניאל לוקח את היד של ריף שקרובה אליו ומחזיק אותה בין ידיו, בוחן את פניו.
"אתה מרגיש טוב יותר?" הוא שואל בדאגה, מחייך מתוך הכאב ומנסה להיראות בשליטה.
ריף מהנהן במבט עייף, ודניאל יכול להרגיש את הספק שלו, ואת חוסר האמון.
"אני פה בשבילך ריף.." דניאל מבטיח, מביט ישר לתוך העיניים של הילד השבור.
"אני אהיה המקום הבטוח שלך" הוא קובע, גורם לריף להסיט את מבטו ולמשוך את ידו חזרה.
"אתה לא לבד יותר...
אתה זוכר מה אמרתי לך על הגג? אני אעזור לך לגרום לעולם לחייך אליך שוב.
אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד" דניאל קם לאט, מלטף את שיערו של הבחור שמביט ברצפה באדישות, ומפנה אליו את הגב.
"אתה לא לבד.. ריף..
פעם הבאה שאתה מרגיש ככה שוב, תתקשר אליי.
אני יודע שהסיפור שלך עם האחרים ארוך וקשה ואתה רוצה לשכוח אותו.
אז אני פותח לך דף חדש, חלק..
אצלי אתה יכול להרגיש בטוח.. אני לא אשפוט אותך.. אני לא חושב שאתה רוצח או צרה.
אני חושב בדיוק ההפך..
אתה אחת הסיבות שלי לחייך בחודשים האחרונים..
אז אל תעזוב אותי.. בסדר?" דניאל מושך את הגוף החלש אליו, מחבק את ריף המופתע,
"יש לך אותי" דניאל מזכיר לו שוב, מבטיח לעצמו שהוא יכניס את זה לראש של ריף עד שהוא יאמין ויבין שהוא כבר לא צריך להתמודד עם הכל לבד.
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Ficção Adolescenteריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
