ביום שאחרי, ריף מתעורר מהצלצול שבפלאפון שלו ונבהל.
הוא מרגיש חום, ושוכב על מה שהוא רך, לכן הוא מבולבל.
אבל הבלבול מתפוגג כשהוא נזכר שאתמול גררו אותו חזרה ל"ארמון", נאנח.
הוא קם, מנסה לנחש איפה הבגדים שלו ומאתר ארון בגדים.
להקלתו, הבגדים הישנים שלו תלויים ליד חדשים.
אבל הוא מתעלם מקיומם ולוקח בגדים משלו, הולך למקלחת וזורק את הישנים לסל הכביסה שם.
הוא מתקלח במהירות ומתלבש, לא טורח לייבש את שיערו כשהוא יוצא מהמקלחת ומסתכל לרגע על המסך השבור.
"אני אחיה" הוא ממלמל, מכניס את הפלאפון שלו לכיס ומתכוון לצאת מהחדר.
אבל רירי נכנסת עם מגש אוכל והוא נבהל, הולך אחורה ומביט בה בשאלה.
היא מניחה את המגש עם האוכל על השולחן בסלון, ומביטה בביישנות באחיה, שעומד קפוא בכניסה לחדר השינה שלו.
"אני יודעת שאתה לא מחבב אותי, אבל רציתי להביא לך את האוכל רק היום כדי שאולי תרגיש יותר נוח" היא מביטה בו והוא נשאר במקומו, לא עונה, רק מביט בה בחוסר אמון.
"אני לא רוצה שתרגיש שאני לא אוהבת אותך, או שאני חושבת עליך מה שהוא מוזר..אתה קטן ממני בשנה ואני דואגת לך כאחותך הגדולה.
אני לא רוצה שתרגיש לא מוזמן ומקווה שיום אחד נוכל להיות במערכת יחסים קצת יותר טובה.." היא מביטה באחיה הקטנה בעיניה האפורות והעצובות.
"חשבתי לעזור לך עם הפצעים, אבל נראה לי שאתה לא תרצה, אז תדע שיש לך משחות על המגש.. תשתמש בהן לפצעים ואני מקווה שתרגיש טוב.." רירי שולחת לו חיוך אחרון,לפני שהיא יוצאת.
ריף לא זז, ונשאר קפוא כמעט חמש דקות לפני שהוא מתקרב מעט למגש ומסתכל.
יש שם פנקייקים עם כמה סוגים של רטבים, תותים, מנגו ובננה מפוזרים ואבקת סוכר.
הם אפילו שמו את השוקו חם האהוב עליו בכוס שפעם נהג לשתות ממנה כוס כחולה, בצבע האהוב עליו.
אבל ריף מתרחק, לא מעוניין באוכל, ומשאיר את המגש לא נגוע, יוצא מהחדר ונועל אותו.
לרגע, הוא נושם עמוק ומרים ראש כדי להביט מסביב, סורק את הדלת ואת החצר.
יש בריכה ליד וגינה נחמדה, וכמה ספסלים.
ריף לא התגעגע למקום הזה.
הוא משפשף עיניים בעייפות ומסתובב, מתחיל ללכת לכיוון היציאה כשהוא רואה את אבא שלו בחוץ, יושב עם אשתו ואוכל ארוחת בוקר.
"ריף" רוברט קורא לבן שלו, שנעצר ומסתובב לאט, מביט בו בשאלה.
"בוקר טוב, תצטרף אלינו" רוברט מחייך אל הבן שלו בחמימות, קם וכמעט מתחיל ללכת לכיוונו..
אבל ריף מסתובב והולך, משאיר אותו פגוע.
"תשב, רוברט" אשתו מבקשת בעצבות.
"הדרך עוד ארוכה עד שהוא ירגיש בנוח לשבת איתנו לאכול.. תהיה עדין ואל תלחץ עליו.. הוא עלול לברוח אם תהיה יותר מידי תקיף" הרמיוני קנדידט מנחמת את בעלה ומלטפת את גבו בעדינות, מביטה למקום שלפני רגע עמד בו ריף ומרגישה רע.
אז מה אם הוא לא הבן שלה?
היא עדין דואגת לו..
הוא לא היה קרוב אליה כשהוא גר באחוזה פעם.
הוא תמיד היה שקט.
אבל ריף היה מנומס, חייכן ומתוק.
הוא אף פעם לא התעלם ממנה ותמיד כיבד אותה והשתדל לעזור. לפעמים אפילו יותר מהילדים שלה.
היא באמת מרגישה אשמה בקשר לילד הזה, שמנסה לצאת עכשיו מהאחוזה בלי להרגיש כמו גנב כשהוא מנסה להמנע מהאחים שלו כמו מאש, הולך בשקט בצמוד לעצים ומנסה שלא להפריע לארוחה הנחמדה שלהם בחוץ.
הם נראים שמחים ביחד.. הם סך הכול מגובשים זה עם זה.
ריף מסתכל רק לרגע ונתפס.
ברוק קם ומנפנף לו, והוא מסיט את פניו לרגע במבוכה, לא מאמין כמה מטומטם הוא.
"ריף, בוא ותצטרף" אח שלו נראה די שמח לראות אותו, וכולם מסתובבים להסתכל עליו.
וריף מנפנף חזרה, עדין מובך.
"לא תודה" הוא עונה , לא בדיוק בקול רם, מסתובב וממשיך ללכת מהר בניסיון להתחמק משיחה ארוכה.
לשמחתו, לפחות מהנהג של אתמול הוא מצליח להתחמק.
הוא לא יודע אם גם הוא פתאום יציע מה שהוא מיותר, אז הוא משתדל לא להיראות ורץ לתחנת אוטובוס קרובה, מחכה לאוטובוס.
YOU ARE READING
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Teen Fictionריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
