La Parca

פרק 13: סטיב

יש דפיקות על דלת המרתף
"לא זכור לי שהזמנתי אורחים" מרקוס אומר, זורק אותי חזרה לפינת החדר ומסמן לאחד השומרים לפתוח.
"כמה זמן, מה קרה הם לא שרדו את היריות?"
וזה ג'ייס הוא מסתכל עליי והוא רואה כמה אני שבורה ופצועה ומפוחדת.
השומרים נכנסים ומתחילים לירות.
ובעצם מתחילה מלחמה בתוך המרתף שאני נמצאת בטווח פגיעה ואני לא יודעת מה גורלי או הגורל של האנשים שאני אוהבת...

×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-×-
הראייה שלי טיפה מטושטשת, ג'ייס יושב ליד המיטה שלי, מחוברים אליי שלושה מכשירים נראלי.
אני בבית חולים?
"קטנה שלי, קמת" ג'ייס מחייך אליי וקם כדי לנשק אותי.
"מה קרה?" אני מתרחקת ממנו מעט.
"בואי לא נחזור לזה, לא עכשיו" הוא מדבר איתי והוא רגוע.
"בסדר, רק תבטיח לי שתספר" אני מחזיקה את ידו והוא בתגובה טיפה מופתע.
"אני מבטיח שיהיה בטוח אספר לך" הוא מחייך אליי, שוב וזה ממש מוזר לי, הוא סבלני אליי ורגיש ומלטף אבל כנראה זה בגלל שאני מאושפזת.
"למה אני מאושפזת?" אני מפחדת מהתשובה שלו.
"קרה מה שקרה... נהדפת לאחור ונפלת על הגב, עמוד השדרה שלך בסכנה, היה סיכוי לזעזוע מוחי אבל קמת אחרי שבוע אז הוא כבר לא קיים" הוא אומר לי ונרגע אחרי כל מילה.
"רגע מה זאת אומרת היה סיכוי לזעזוע מוח אבל הוא כבר לא קיים??" אני צועקת מעט.
"אל תרימי את קולך עליי" הוא אומר לי מעוצבן מעט אבל אני רואה עליו מנסה לשמור על קור רוח.
"אם היה לך זעזוע מוח את היית או במצב של צמח או באיבוד הכרה במשך יותר מחודש ואם היית קמה לפני היית זקוקה לחמצן כדי לנשום אבל את נושמת טוב אז הכל בסדר" הוא מלטף את ראשי.
"אתה יכול בבקשה להביא לי מים ואני אצטרך עזרה לקום לשירותים אחרי זה, טוב?" אני מרימה את מבטי אליו לתוך עיניו ואני רואה דאגה.
"תשתי, אחרי שתשתחררי מפה אנחנו ננסה להביא יורש, אני לא מוכן להסתכן שיקחו אותך ממני שוב וככה כולם ידעו שאת שלי ואף אחד לא יגע בך" הוא אומר לי בזמן שהוא מוריד ממני חלק מהמכשירים ואז מוריד את המעקה של המיטה כדי שאני אוכל לקום בקלות.
"ג'ייס, אני לא סיפרתי לאף אחד... אבל" הוא תופס אותי מהמותניים כדי להרים אותי מהמיטה.
"אבל מה?" אני רואה שוב את פרצופו המודאג.
"הוא... א..אנס א..או" אני מגמגמת את כל המשפט, עוד לא עיקלתי שזה מה שקרה לי.
"ששש די , אני מטפל בזה, מבטיח" הוא קוטע אותי באמצע משפטי ומנסה להרגיע אותי.
ומשום מה הוא נותן לי הרגשה שאפשר לסמוך על הבטחתו.

ג'ייס קרא לרופא והודיע לו שהתעוררתי.
"בייבי, תכירי דוקטור 'מורנינגסטאר'" ג'ייס אומר לי הרופא מתקרב אליי.
"קודם כל אל תילחצי הכל בסדר, כמו שהבנת אני הרופא שלך, כבר לא קיים החשש לזעזוע ולגבי הגב אנחנו בספק, בכל מקרה את יותר ממוזמנת לבקר את סטיב בלו" את החלק האחרון במשפט הוא אומר בגמגום אחרי שג'ייס דפק לו מבט של רוצח.
"יופי שבע שנים ללמוד רפואה אתה יכול, אבל לסתום את הפה קשה לך" ג'ייס צעק לעברו והתיישב על הכיסא שליד המיטה.
הרופא מהפחד יצא מהחדר וכמובן השאיר לי כדורים שיעזרו לכאבים ועוד משהו לדם.

"אני רוצה ללכת אליו, בבקשה" אני מנסה להניח את ידי על ג'ייס אבל הוא טיפה רחוק לי.
"לא עכשיו" הוא אומר לי לא כל כך מרוכז בי, הוא יושב עם המחשב כנראה עובד.
"אז רק תגיד לי מה איתו" אני אומרת לו בייאוש
"בייב, את מפריעה לי לעבוד, אם משעמם לך אני יכול להדליק לך את הטלווזיה" הוא אומר שקוע במחשב ותוך כדי מחפש את השלט רק עם ידו.

אחרי כ20 דקות ג'ייס אמר לי שהוא יוצא לשעה בערך לקנות לנו אוכל ואתם שואלים למה הרבה זמן, הוא לא מוכן שאני אוכל את האוכל ואני מצטטת "האישה שלי לא תאכל אוכל מעובד של בתי חולים".
הוא שעה לא יהיה פה... הוא השאיר שמירה בכניסה לבית חולים וכל פינה שתחשבו להסתכל בכלל.
אני הולכת לסטיב החלטתי!
לא מעניין אותי מה הוא יגיד זה פאקינג אח שלי, מי הוא שהוא יגיד לי לא לראות אותו!?.

ליד המיטה שלי יש כיסא גלגלים אני מתיישבת בו לאט לאט ואני מתחילה 'לגלגל' את עצמי מחוץ לחדר.
אני ניגשת למזכירה שנמצאת בקומה שלי
"סטיב בלו" הקול שלי טיפה לחוץ שאני אומרת את שמו.
"את גם נפצעת מכדור?" היא שואלת אותי ומסתכלת עליי מבולבלת.
רגע מה סטיב פה מפציעות של כדור, זה יכול להיות רע מאוד וזה יכול להיות טוב מאוד.
רע, אם זה פגע באזור חשוב כמו הלב או ריאות הוא יכול למות.
טוב מאוד זה אם הוא נפגע בברך או ברגל שהנזק הוא הרבה יותר קטן ממוות.
"אני אחותו הקטנה, אני לא נפצעתי מירי, תוכלי להגיד לי באיזה חדר הוא?" אני מסנה לשמור על קור רוח למרות שהיא מעצבנת אותי.
כאילו, שלום באתי לבקר את אחי הגדול שנפצע מה את חופרת את השכל.
"קלואי בלו, בואי אנחנו נלך ביחד גם אני בדרכי אל אחיך" הרופא שטיפל בי אומר לי ואנחנו ממשיכים לכיוון חדרו של אחי.
"תודה אדון מורנינגסטאר" אני אומרת לו כשאנחנו מגיעים והוא פותח בפניי את דלת החדר של סטיב.
אני נכנסת הוא מחוסר הכרה, מחובר למכונות הנשמה, דופק, לחץ דם.
אבא ואמא שלי צמודים למיטה שלו רדומים.
אני מתקרבת אליו ומלטפת את פניו.
"הוא בתרדמת, הכדור פגע לו בחדר הימני בלב
עוד לא ברור אם הוא יחייה או לא, מה שכן ברור שהוא חזק כי הוא חי והוא עוד פה" אני מסתובבת אחורה ורואה את דוקטור מורנינגסטאר.

אחרי כמה שעות הרופאים הצליחו לשכנע את ההורים שלי ללכת לבית לישון כמה שעות לפחות ואז לחזור.
אני עוד בחדר שלי ג'ייס לידי, הוא יודע שהייתי אצל סטיב הוא לא כועס עליי הוא פשוט רצה להיות איתי באותו רגע שאני אלך לראות אותו.
"עוד כמה ימים משחררים אותך, אבל אני אקנה בית באזור פה שנוכל להיות פה קצת" הוא קורץ לי ומחייך אחרי שהוא מסיים לומר.
אני מתחילה לשמוע צעקות מהמסדרון
השומרים של הבית חולים רצים במסדרון ,השומרים שלנו רצים, הרופאים, האחיות והאחים.
"ג'ייס קורה שם משהו" אני אומרת לו לחוצה מאוד.
כי אם השומרים שלנו מעורבים זה קשור אלינו בטוח "אני יוצא לשם, את נשארת בחדר ואם צריך נועלת ולא פותחת לי אפילו, אני מובן?" הוא מרים את פניי אליו ושואל "כן" אני עונה לו בפשטות.

רבע שעה פאקינג רבע שעה שאני מחכה שהוא יחזור ויגיד שהכל בסדר כל שניה מרגישה לי כמו 100 שנה אבל לבסוף הוא נכנס לחדר בטריקה
"בייב, לא להילחץ אבל חטפו את סטיב".

_________________________________________

סליחה שלקח לי מלא זמן להעלות פרק.
אני פשוט כיתה י"א והלחץ בשיאו בגרויות ומתכונות והרצון למות עולה ,בקיצור החיים נפלאים.
אני מבטיחה שאני אעלה עוד פרק אני אשתדל השבוע.
בואו ננסה להגיע ל23 הצבעות ו25 תגובות